וונציה

.

27/7 וונציה
מהבוקר התחלתי להסתבך עם התעלות. כל הלשון יבשה הזו שעליה בנויה ג'סולו לידו שהיא שער הלגונה של וונציה, אורכה כ 20 קמ ורוכבה בין שני קמ לכמה מאות מטרים, והיא, כמו וונציה חצי יבשה חצי ים, והיא עמוסה במאות על מאות מלונות, 5 כוכבים כולם, ועשרות כפרי נופש ענקיים המכונים קמפינג, ולה רחוב ראשי אחד שהוא רצף של 20 קמ מסעדות, מופלצות כולן באותה מידה. ממקום המלון נותרו לי 12 קמ להתקדם עד לקצה הלשון כדי לקחת משם ספינה. פתחתי מפה כהרגלי, לקחתי אזימוט והתחלתי להתקדם.

בהיותי למוד ניסיון די מהר עליתי על זה שאני טוחן אותו קילומטר מרובע כבר שעתיים ולא מצליח לצאת ממנו, כי הוא מבוך של תעלות וגשרים שנפתחים ונסגרים חליפות למעבר סירות. לבסוף לאחר שעתיים ו 22 קמ סרק, הצלחתי להגיע למסוף הספינה, והינה תור של מאות. כאן בא מזלי הטוב לעזרי, והתברר שכבעל אופניים אני צריך לעמוד בתור אחר שבו רק כמה אנשים. ועליתי סוף סוף על הספינה.

אני יורד מהספינה עם האופניים בתחנת סן מרקו. יופי? יופי. מתחיל לצעוד עם האופניים בין ההמון ואחרי חמישים מטר הופ - תעלה! וונציה או לא וונציה? עוברים אותה רק בגשר עם מדרגות תלולות! אני עם הארבעים טון שלי - אין סיכוי! טוב, הולך לצד השני חמישים מטר - אותו סיפור! נכנס לסמטה היחידה שנותרה לי... חמישים מטר עד התעלה! בקיצור אני כלוא בפינה הזו שבה ירדתי מהספינה ואין לי לאן ללכת. מה עושים? ישבתי לבירה בבאר הסמוך כדי לחשוב על זה, ועם האלכוהול בא הפתרון: אם אני לא יכול להוציא מפה את האופניים אף אחד אחר לא יכול! פשוט אי אפשר ליגנוב לי אותם! לקחתי אספרסו כדי לוודא שלא האלכוהול דיבר פה אלא השכל שלי, השארתי את האופניים שם בקצה המדרכה אפילו בלי לנעול, והלכתי לי לטייל בעיר ברגל ללא שום חשש. ואכן, כשחזרתי כעבור שעתיים וחצי הם היו שם בין מיליוני התיירים בדיוק כפי שהשארתי אותם!

כמו באיסטמבול, גם כאן עוררו את התפעלותי נווטי הספינות הגאונים, שמצליחים לנווט ספינת ענק עם מאות תיירים בתוך נתיבי המים הצרים והעמוסים בכלי שייט בתנועה עד לעייפה. תראו בתמונה שבסוף (שצולמה אגב במיוחד בשבילכם). נסו לספור כמה כלי שייט בתנועה אתם רואים בפריים אחד. ספרתם? דילגתם על שלושה לפחות. נסו שוב!

התפעלתי מעבודתם המפרכת של הגונדוליירים, וממומחיותם, והם גם ליצנים שאין כדוגמתם. כל תנועה שלהם מלאת הומור והקריאות שהם מחליפים ביניהם מפילות מצחוק אפילו את התיירים הכי יפאנים!

גם האדריכלות, על אף הקיצ'יות עשתה עלי רושם. לאומת פראג, שבה כל בניין נראה כמו עוגת קרם וקצפת, בוונציה יש סגנון ויש טעם, וכל מבנה הוא יצירת אדריכלות ייחודית וגם חלק אינטגרלי של הרחוב.
אגב שמתי לב שקירות המבנים לא ישרים בשום מימד. בסימטאות הצרות אתה רואה בעין ששום קיר לא אנכי, ואין אף זווית ישרה אחת.

מלבד הפלא הארכיטקטוני, ונציה היא גם, ואולי בראש וראשונה קופה רושמת בסדר גודל של ראשות המיסים. איך שלא תזוז, הכסף עף. כוס בירה ואספרסו עלו לי 13 יורו! (ובעברית: שבעים שקל!)

עם כל האלרגיה שלי לאטרקציות תיירותיות, אני מוכן להודות שוונציה היא אחת שווה במיוחד. אני שמח שבאתי לכאן, לא יכולתי להרשות לעצמי למות בלי לראות את וונציה. ועדיין אני לא מבין איך זה שמיליוני אנשים מצטופפים בנקודה אחת, למרות שעשרים מטר משם יש נקודה לא פחות יפה ומושכת. אני נעמדתי על אחד הגשרים, בנקודה שיש זווית חדה בתעלה והגונדוליירים צריכים מומחיות על כדי לא לדפוק את הגונדולה בקירות, וניסיתי לתפוס את הטכניקה. בנקודה אחרת, בתעלה ישרה, עומדים מיליון תיירים על הגשר ומוחאים כף לכל גונדולייר שחולף, והוא עושה תנועת משוט הומוריסטית להנאת הקהל.

יופי, אז ראיתי את וונציה, עכשיו צריך לצאת מכאן, חשבתי שאין פשוט מזה - אני עולה על ספינה באותו מזח שממנו באתי וזהו! אבל לא, הספינה שיוצאת לכיוון שלי יוצאת מעבר לגשר! טוב, מה לעשות, גייסתי תייר שיעזור לי (יפני, אלא מה) ועברתי, קניתי כרטיס, נכנסתי במסוף, מגיעה ספינה קטנה - לא מעלה אופניים! אז תסבירו לי מה לעשות?! תלך למסוף השני (כן, מעבר לגשר), תיקח ספינה חזרה ללידו (כן, מאיפה שבאת) שם, במזח אחר, תעלה על מעבורת מכוניות.

מיותר לציין שזה לקח שלוש שעות ואת שארית הנשמה שנותרה באפי. המעבורת הבאה יוצאת בשמונה בערב, ואחריה יש לי עוד לפחות 20 קמ עד הקמפינג הקרוב.

ב 23:30, אחרי רייס חזק של 24 קמ בין משאיות, הגעתי לקמפינג וחיוך רחב וגדול מרוח על פרצופי: שוב העולם ניסה להתיש אותי, ושוב לא הצליח לו!
:):):):):)