הצד הטוב של ההר

18/7
לפעמים בחיים צריך לדעת באיזה צד להיות, כי יש את הצד הטוב, והצד הפחות טוב (שלא לומר הרע), ולא תמיד אתה יודע מה הוא מה במבט ראשון. לפעמים אתה צריך לעבור דרך הצד הרע לכל אורכו ובלי שום הנחות, כדי להגיע אל הצד הטוב, הנכון. ועל אף הקושי והמכשולים שבדרך הזו יש בה יתרון גדול: כשהגעת - אתה יודע שאתה בצד הטוב. ואם אתה יודע - טוב לך.

אני, מהרגע שעברתי את הפס שבין ערוץ נהר ה'אינס' וגלשתי אל ערוץ ה'מול' ידעתי שזהו הצד שלי, המדרון הטוב של ההר. ידעתי גם שזהו המסלול שלי, וכל הקטע של האינס היה סטיה, חריקה, הסחה. עוד לפני כשנתיים, כשעלה בדעתי לראשונה המסע הזה והתחלתי להתעניין, משך אותי מסלול היורו וולו 7, שהוא שירשור של מסלולי אופניים במדינות השונות, החוצה את אירופה מהים הצפוני ועד לקצה המגף האיטלקי וסיציליה.
פגשתי בו לראשונה כשהייתי בצ'כיה לקראת סוף מסלול הוולטבה. הוא גרם לי לעזוב את הוולטבה ולגלוש איתו עד לינץ. בלינץ הספרים היפים והמפתים גרמו לי ללכת על מסלול האינס, במקום להמשיך עם יורו וולו 7 לאורך הדנובה עד זלצבורג, ומשם לעלות לאלפים.

מרגע שהתחלתי עם האינס, אני רוכב בודד. פה ושם מחליף כמה מילים עם שכנים לקמפ ולא יותר. משלב מסויים התחלתי לזהות את העיירות התיירותיות שהגעילו אותי ולא היה לי מה לחפש בהם, ולעקוף אותן דרך השדות או צלעי ההרים, במחיר עליות נוספות שלא במסלול. גם הגשם, אף שהתרגלתי איליו ולמדתי לחיות איתו, הציק לי לכל אורך הדרך ולא הרפה יום אחד. וגם האוסטרים הקרירים והחזירים התגלו שם במלוא שחצנותם. לי זה היה הצד הרע של ההר על אף יופיו של העמק.

מהרגע שעברתי את קו פרשת המים אל עמק המול והשמש החלה לחייך, הייתה לי הקלה, ואפילו העליות החלו לזרום.

אתמול, בשיא הגובה בכניסה למנהרה פגשתי את המשפחה הרוכבת ואת הרומני, ושוב יש לי חברים, חברים לדרך! הבוקר, כשאני מנסה לקפל את האוהל ברוח, בא השכן מהקרוואן הסמוך לעזור לי, ולאחר שקיפלנו אשתו הכינה לנו קפה. ישבתי איתם איזה שעה והשיחה הייתה מעניינת מאוד. אנשים נהדרים. סיפרו לי על החיים שלהם ועל תרבות הקרוואנים, והתעניינו בישראל. הם בכלל לא ידעו אם ישראל זה הרים או מישור, יבשה או ים. כשאמרתי להם שרוב המים בישראל הם מוטפלים, האישה שאלה למה לא לוקחים מים מהנהרות. מדהים. הם אמרו שמחר הם נוסעים לקמפינג בווילך, מרחק 50 קמ על הדרך שלי, וקבעתי איתם בקמפ. שעה לאחר שיצאתי לדרך פגשתי שוב את המשפחה ועצרנו לארוחת בוקר משותפת. מסתבר שהם שוויצרים מציריך, וזו החופשה השנתית שלהם. אנשים נפלאים, מלאי השראה ויוזמה. אחר כך פגשתי את הרומני שוב. קוראים לו פתר, והוא אחלה בן אדם, איש תמים וחייכן, שלא מבין כלום באופניים, ותקוע מהבוקר כי נקרעה לו השרשרת ואין לו חולץ פינים. פגשתי אותי יושב מיואש בצד הדרך, מנסה לחלץ פין עם מסמר... פתרתי לו את הבעיה בעשר דקות. שוב הוא הציע שנרכב יחד, ושוב הוא נעלם לי באופק. פשוט מהיר ממני בהרבה.

ושוב השוויצרים. הם בדיוק בקצב שלי. שמעתי שהאימא גוערת בבן האמצעי, השובב מהשלושה. הילדים רכבו איתי לפני השאר, מנסים לאתגר אותי ולתת בראש. הובלתי לדרכי עפר צדדיות, קצת יותר טכניות, והם איתי, ממש אחלה רוכבים.

האימא שוב גערה בו. ראיתי שהוא מבין אנגלית יותר מהוריו, אמרתי לו: ליסטן טו אולד מן אדוויס. טל יור מאדר: איי אם ג'סט ליטל בוי, איי דונט הב טו בי רספונסיבל פור אברי טינג איי דו. וון איי גוראו אפ, איי בי רספונסיבל, איי פרומיס. הילד קפץ. הבין כל מילה. רץ לאימא שלו - דיבור קצר ונרגש בשוויצית, והאימא מסתובבת אלי, שמה יד על החזה ואומרת לי בחיוך מבויש: איי פרומיס!
רק אלוהים יודע איך הוא תרגם לה מה שאמרתי...

בדרך כלל רק בדיעבד, במבט לאחור, אתה יכול להגיד שבתקופה מסויימת היית מאושר. נדירים הרגעים שבהם אתה יודע, שעכשיו, ממש ברגע זה, זה זה! אין לזה שם אחר...

68 קמ היום. 95 מטר טיפוס מצטבר (תמיד הייתי גיבור בירידות...)

(בתמונה המשפחה חולפת על פניי יושב בקפה בווילך)