מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שבת, 19 באוגוסט 2017

בחצי הדרך

אז זהו. הגעתי למחצית פחות או יותר. בדיוק חודש חלף מאז יצאתי מוינה, שנראת לי עכשיו רחוקה כמרחק מזרח ממערב. רכבתי עד עכשיו 1500 קילומטר 1546 ליתר דיוק. 62 ק"מ ליום רכיבה בממוצע, ובדיוק 50 ליום עם לוקחים בחשבון את ימי המנוחה. אבל ברור שהחלק הקשה עוד לפניי.

הערב עברתי את הגבול ממונטנגרו אל אלבניה. זה היה טיפה מפחיד, המעבר הזה. לקחו את הדרכון ציוו עלי לרדת מהאופניים ושאלו שאלות. מאיפה באתי, מה כל הארצות שעברתי, מה יש לי בתיקים, לאן אני מתכוון להגיע וכאלה. בשלב מסויים הורדתי את הכובע, וזה כנראה מה שעשה את זה - אולי בלי הכובע נראתי להם אדם זקן ומותש... יללה תעבור התרצו לי.

מיד אחרי המעבר - עולם שלישי. כביש מתפורר, צוענים יחפים מבקשים נדבות, מנסים למכור סמרטוטים. כתוב בגדול "סופרמרקט" וזו חנות מכולת בגודל כוך. הייתה לי תשוקה לצלם בווידאו את כל המעבר, אבל לא העזתי. עשרים קילומטר לתוך אלבניה הגעתי לקמפ שמסומן במפה, והתגלה כמקום מקסים ומעוצב נהדר. הכל חדש ועובד, אולי הקמפ המוצלח ביותר בכל המסע. החלטתי מניי וביי להשאר כאן ליום מנוחה והתאקלמות. פגשתי כאן בקמפ משפחה רוכבת, בעל, אישה ושתי ילדות קטנות שבאו כל הדרך מהולנד. הם עם שני זוגות אופניים וטריילר, וכמות ציוד מטורפת. גם הם מתקדמים בקצב של 50 ליום והם כעת 3 חודשים לתוך המסע שלהם. היעד הסופי שלהם - אתונה. ישבתי איתם שעה ארוכה לפצח את המשך הדרך, שנראית מסובכת מאוד. לפנינו לכיוון מזרח רכס עבה שחוצה אותו כביש אחד דרך סדרה של מנהרות באורך כולל של כ 20 ק"מ, שברור שאנחנו לא יכולים לרכב בו. הדרך העוקפת היא בחלקה דרך עפר, כך דווח לנו, והיא ארוכה פי חמש ועם סדרה של פסים בגבהים של מעל 1000 מטר.

אפשרות אחרת היא להמשיך דרומה דרך גבעות לא גבוהות עד טירנה, ושם לחצות את אותו רכס מזרחה. גם שם מנהרה ודרך עוקפת ארוכה וגבוהה. ירדנו לפרטים על המפות, ועדיין קשה להחליט. מסתמן שהם ילכו מזרחה ואני אמשיך לכיוון טירנה.

ציוד ולוגיסטיקה
האופניים נהדרים, נוחים, מתגלגלים מצויין ויציבים מאוד אחרי השינויים שעשיתי במהלך החורף, שכללו בעיקר החלפת הבולם הקדמי למזלג קשיח מקורי של סלסה, שמאפשר לי מלבד הסבל הקדמי גם התקנה של שני כלובי בקבוקים על המזלג. נוח מאוד, ופתר לי את נושא המים לחלוטין. הבלמים המכניים החדשים קצת חלשים יחסית להידראוליים שהיו, אבל אמינים מאוד ונוחים לתחזוקה.

היו לי שני פנצ'רים עד עכשיו, שניהם במונטנגרו. באחד שמתי פנימית חדשה, בשני הצלחתי לתקן את התקר וזה מחזיק מעמד, כך שנותרתי עם פנימית רזרבית אחת חדשה ואחת מפונצ'רת. בחנויות האופניים במונטנגרו מצאתי רק פנימית אחת, בגודל 700/28. צר לצמיגים שלי, אבל בעת צרה נקווה שיעבוד.

זוג התיקים האחוריים הוותיקים שלי מתחילים להתבלות. באחד מנגנון השחרור המהיר כשל והוא מחובר לסבל באופן חצי מאולתר, והשני מתחיל להקרע בקצוות. בקיצור, זהו המסע האחרון של הזוג הזה. אחרי 4 מסעות וכ- 20 אלף קילומטר הגיע זמנם.

המזרון המתנפח התפנצ'ר לי איפה שהוא בקרואטיה ולא הצלחתי לתקן אותו. זה די לא נעים להתעורר באמצע הלילה כשאתה על חתיכת פלסטיק בלי טיפת אוויר ישירות על האבנים. מצאתי חנות מטיילים טובה בזגרב, כנראה היחידה במדינה, ורכשתי מזרון חדש.

עם הבנזינייה הייתה בעיה אחרת: בתחילת המסע בוינה הלכתי לתחנת דלק למלא בנזין, וניתקלתי בסירוב. מוכרים דלק רק לתוך מיכל של מכונית. חוק חדש במענה לטרור הגובר. הלכתי לעוד תחנות, אפילו ביקשתי מאנשים שמתדלקים את הרכב שלהם להגניב לי ליטר - לא עזר. וויתרתי. עשיתי חשבון שאם אני נפתר מהבנזינייה והמיכל שלה, זה מאפשר לי לסחוב ראש גזייה קטן + שלושה בלוני גז שיספיקו לי לרוב המסע באותו משקל. רכשתי בזגרב גזייה ובלונים ושלחתי את הבנזינייה, יחד עם הפאנל הסולרי שהגעתי למסקנה שהוא מיותר, הביתה

מעולם לעולם
המסע עצמו מעניין מאוד. מעבר לנופים עוצרי הנשימה של החופי קרואטיה ומונטנגרו, זה כאילו אירופה הולכת ומתפיידת לתוך הלבנט. מאוסטריה, שהיא שיא הקדמה והנוחות האירופאיים הידועים, עבור לקרואטיה, שהיא פחות מפותחת אבל עדיין שופעת נוחות אירופית, דרך מונטנגרו שהיא מדינה מתפתחת בשאיפה להיות יותר אמריקה מאמריקה (בדומה לישראל), עם תשתיות מתפוררות אבל רוב שלטי הפרסומת, הלוגואים והסלוגנים הם באנגלית וכל אחד ברחוב מגמגם קצת אנגלית. והינה אני באלבניה, עולם אחר. המכוניות ברובן גרוטאות חבוטות ומעשנות, האנשים נוקשי מבע, נמוכים ועבים יותר, שפופים משהו, מזכירים לי טורקים. או יוונים. או איזה תמהיל בינייהם.

אבל הבורקס בדוכנים שבקרנות הרחוב, 'בוריק' כפי שהם נקראים כאן, אחח... מה אומר, הדבר האמיתי! והיוגורט הסמיך כמו שמנת, חמצמץ ואלוהי ממש! ויש כאן איירן, שזה משקה יוגורט דליל ומלוח שאין מרווה ממנו ביום קיץ, עד כדי כך שנטשתי למענו את הקולה - תארו לעצמכם. ובכלל, לאורך כל המסע עד כה, ככול שהאזורים יותר עלובים ופחות מפותחים, האוכל משתבח והולך, ממש ביחס הפוך.

אני דואג מאוד לחפצים שלי כאן. לא משאיר כלום מחוץ לטווח עין לרגע אחד. זו רק גחמה. מניירה. עלי לזכור ולהזכיר לעצמי שוב ושוב, שהאנשים רק נראים קשים, מפני שהם בני גזע אחר וחיים בעולם שונה, אבל הם אנשים טובים. טובים ומטיבים. כמו בכל מקום אחר בעולם, ואפילו יותר. אפשר לחוש זאת בטעם היוגורט.





המשפחה הרוכבת. בדרך לאתונה

המשפחה בארוחת הבוקר. מהנדס ומורה. אחת לחמש שנים חצי שנה מסע

אלבניה

נעליים מישהו?

6 תגובות:

  1. פוסט פצצה, מציף את כל הפחדים שיש במסע כזה.

    השבמחק
  2. כתיבתך מעניינת ומרתקת אני מזדהה עם הרבה מהכתוב. ארז מנור

    השבמחק
  3. נהדר קובי. אל תחמיץ את חבל זגוריה בצפון מערב יוון.

    השבמחק
  4. מקסים. בהצלחה בחצי השני. אין לך מה למהר. עדין חם ונביל אצלינו

    השבמחק
  5. מקסים לקרוא. גם ה"טכניקה" שבמסע מרתקות. למשל, תאור האופניים והציודץ ולמה לא לרכוב דרך כביש המינהרות?
    די... תמשיך!
    נחום

    השבמחק