מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

סטפנוביץ השלישי

זה התחיל כיום כמעט שגרתי. לאחר פרידה נרגשת מדווין ומג'וני המלצר של ההוסטל (שמו האמיתי לא נודע), שהיה האיש שלנו בהנהלה, יצאתי לדרך במטרה כללית לכסות 50 קילומטר דרומה, וכל קילומטר נוסף זה בונוס. ההיילייט של היום: מעבר הגבול למונטנגרו. במעבר היה תור ארוך, ובעומדי בתור קיבלתי ס.מ.ס ממפעיל הסלולר הקרואטי שבמדינה שאני נכנס אליה לא יהיה לי שרות. זה גרם לי לאיזו פאניקה רגעית, ומיהרתי לפתוח בוקינג.קום ולחפש לינה בעיר הקרובה הרצג-נובי. מצאתי "אמפטמן סטפנוביץ'" עם מרפסת. נראה נחמד, הזמנתי. עד כאן הכל טוב.

שלוש שעות קדימה
אני מגיע להרצג-נובי, העיר כולה בנויה על מידרון תלול, והדירה לפי הנ"צ של בוקינג נמצאת אי שם בחצי המדרון, אלא שמופיעה הודעה שאני לא מכוון, ולכן הנ"צ לא מדויקת ב - 64 מטרים. בהרצג-נובי 64 מטרים זה משהו כמו 50 מטר אנכי, כל סמטאות העיר הן מדרגות. מה עושים?

התחלתי לרדת במדרגות בניסיון להתקרב לנקודה במידת האפשר, כשכול מדרגה שאני יורד מדאיגה אותי פצצות, כי הרי ברור אצטרך לעלות אותה חזרה... כשאני בול על הנקודה במסך, שזה יוצא בין מדרגה 152 ל 153 - כלום. כמה מדרגות ממני סלון תסרוקות. נכנס, שואל. בפנים ספרית ומסתפרת. כן, הן אומרות, יש פה סטפנוביץ, אבל מסובך להסביר לך. תופסות בחור נחמד שהן מכירות ברחוב - זה שכונה, כולם מכירים את כולם, כך התרשמתי - והוא אומר לי בוא אחרי. ממשיכים לרדת...

הינה, זה הבית , הוא אומר. הוא רואה שאין לי איך להציב את האופניים במדרון, אומר לי אני אכנס, אביא מישהו. יוצאת אישה. כן כאן סטפנוביץ, אבל יש עוד אחד. מסבירה לבחור בקרואטית, כבר לא נעים לי ממנו, תסביר לי אני כבר אמצא. תעלה ככה, ואז ככה, ואז תרד קצת וזה הבית הפינתי. אשר יגורתי בא לי - אין סיכוי שאני מעלה את הארבעים קילו במדרגות, מתחיל לפרק את התיקים, בא איזה ילד אומר שם יש רמפה, תלך משם. בא איתי ועוזר לי לדחוף. אני מנסה להמשיך לפי ההסבר, כבר אין לי כוח למדרגה אחת נוספת. שואל עוברת ושבה, היא מתייעצת עם שכנה זקנה שנראת אחת שיודעת. השיחה בקרואטית, אני לא מבין מילה, אבל מפענח את האינטונציות והג'סטות, וזה נשמע לי בערך ככה:

הזקנה - יש שלושה סטפנוביץ, מה את לא יודעת? שיילך שם ושם
האישה - שם הוא כבר היה, זה לא הם.
הזקנה - אז שילך שם.
האישה - מה פתאום! הם לא משכירים. מכירה אותם. יש את סטפנוביץ מויישה (שם מומצא) אולי הוא משכיר.
הזקנה - תגידי, התחרפנת לגמרי? הוא כבר מת!
האישה - כן, אבל אח שלו אברם (שם מומצא) גר בבית, לא? אולי הוא משכיר?
הזקנה - אז שיילך שם. מה אכפת לי אני.

לפתע לאישה יש רעיון. יש לך מספר טלפון? אני מאתר את המספר באישור ההזמנה. מצלצלים... אין תשובה. עוד ניסיון... כלום. טוב, היא אומרת. בוא, עולים. מצביעה על מדרגות אינסופיות. אני נאלץ לפרק את התיקים ולהעלות את כל העסק בשתי נגלות. יוצאת לי הנשמה, וזאת כבר השניה שיוצאת לי היום, ואני לא חתול. היא מרחמת, תופסת איזה בחור שעוזר לסחוב את התיקים. מגיעים חזרה קרוב לנ"צ שממנה התחלתי, ממש מאחורי הסלון תסרוקות. זה הבית, היא מצביעה.

הבית גדול יפה, עם חצר טרסות מטופחת, אבל שומם. דופק בדלת, כלום. הולך מסביב דופק בדלת האחורית, יוצא איש הלום שינה. סטפנוביץ? כן, כן, אהה! אתה מבוקינג! וולקאם וולקאם! מראה לי דירת סטודיו מקסימה עם חצר פרטית ומטבחון, מסביר לי איך מתפעלים הכל ורושם לי סיסמה לאינטרנט, ואז אני נזכר באישה שעדיין שומרת לי על האופניים למעלה...





2 תגובות: