מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שני, 5 בספטמבר 2016

בלוז

אני רוכב על כבישים ישנים, על דרכי עפר מאובקות, על מה שהיה היי וואי לפני שסללו את הסופר היי וואי, ומסביב בתים ישנים, מטים לנפול, שהעשב נוגס בהם, וחצרותיהם מלאות גרוטאות. גרוטאות יוקרה. פיקאפ טראק מפואר שהחלודה כרסמה, בריכת חצר שהבוץ כיסה. סירת מירוץ שלא ראתה מים שנים והטריילר שלה שצמיגיו כבר שטוחים.

מאחורי הבית מובייל הום גדול שלפני עשרים שנה היה סופר מפואר ועכשיו העשב שולח זרועות אל בין גלגליו. סביבו סימני חיים: שטיח חדש למרגלותיו, כלי עבודה שעונים עליו, אשה מבוגרת מנקה את החלונות. בקצה החצר הזקן שלה על מקצרת דשא שעדיין מטרטרת מזדחל הלוך ושוב בין הקוצים, ובחזית טנדר חבוט שדלתותיו פתוחות ומנועו עובד. האמריקאים אוהבים שהמנוע שלהם עובד. זה חלק משגעון המכוניות האמריקאי - האובססיה הקבוצתית הכי גדולה שראיתי בחיים.

כך, בית ועוד בית, לכל בית שלט: "שטח פרטי, אין מעבר!" שצבוע ביד על דיקט. פה ושם בית מטופח יותר, עם פרחים בעציצים אבל הירוקת זוחלת בפינות. מלפנים בית יותר גדול, בית אבן, שהשלט המהוה הגדול בחזיתו מכריז "קומיוניטי סנטר" ושלט קטן יותר וחדש יותר מודיע "סניור סנטר" ומפרט שעות פתיחה.

פתאום אני תופס שאלה האמריקאים שחטפו את המשבר. הזמן שלהם קפא. המכונית החלידה ואין כסף לחדשה. פעם היה להם טוב. היה להם הכול: בית, סירת מירוץ, מובייל הום עם מזגן וטנדר חדיש לגרור אותו. הם היו החלום האמריקאי בהתגלמותו. עכשיו, בכל חצר יש שלט כחול "ט-ר-א-מ-פ - להחזיר לאמריקה את גדולתה" על פי כמות השלטים האלה שאני רואה, טראפ הולך לנצח. בגדול.

בדרך לתפוח אני עובר בערים גדולות שדומות יותר למה שנתפס אצלנו כאמריקה: רחובות רחבים, בתי מידות של לבנים אדומות, חנויות ענק בפרוורים ושכונות סלאמס מפוייחות בקצה. ומכוניות. ים של מכוניות, כל הזמן בתנועה, ותמיד, גם בחנייה, מנוע עובד. הדלק יותר זול ממים. הכל בדרייב אין, הכל בדרייב טרו, הכל מהיר, מתועש, ארוז. סלט זה קופסת פלסטיק שהמלצרית פותחת לך ונותנת לך קופסית עם רוטב ושקית עם סכום פלסטיק. הכל פלסטיק. הכל תעשייתי, הכל מהיר.

ועוד משהו שכמעט לא ראיתי בכל המסע הזה ועכשיו מופיע: שחורים. הם ברחובות, בתחנות הדלק, במזללות, עם מכנסי הספורט עד הברכיים, גופיית הכדורסל הסופר מוגזמת וכובע המצחיה ההפוך, ההילוך המתנדנד/רוקד והדיבור הסלנגי המתנגן שאני לא לגמרי מבין אבל לגמרי אוהב. בלוז.


על דרכי עפר לתוך היער




ופתאום בתוך היער מרוץ אופנועים

תגובה 1:

  1. מה שמביא אותי לחשוב ממה מורכב אושר..
    בית גדול, בריכה בחצר, סירת מרוץ?
    או ראש שקט, פשטות המחשבה, שמחת הלב, ותחושת סיפוק ועניין ממה שיש, ממה שעושים שיהיה..

    השבמחק