קאובויס

שעת דמדומים. על השלט, מתחת למילה באר כתוב פיצה. נכנסתי. מייד הרגשתי שאני לא לבד כאן, אבל לקח לי דקה להסתגל לאפלולית ולראות שיש מקום פנוי אחד על הבר. הססתי. בעל המגבעת הפנה אלי מבט והניד בראשו. התיישבתי. בין הבאר והמטבח התרוצצה אישה זקנה, פה מגישה עוד ועוד בירות, שם מכינה פיצות ענקיות ומקנחת את הזיעה במגבת. כמעט ויתרתי על פיצה למרות שבשבילה נכנסתי, לא היה לי לב להעמיס עליה עוד עבודה, אבל היא יצאה מהמטבח, הניחה לפניי בירה בלי שביקשתי ואמרה "יור פיצה איז אין דה אובן".

שוב החלה מסכת הניחושים מאיפה אני... "רומניה?" לא. "אתה רוסי" לא. "ספניש? איטליין?" לא ולא. מישהו בפינה אמר "תגיד לי את השם שלך ואומר לך מאיפה אתה" "אשלי" אמרתי, "ג'ק אשלי". בעל המגבעת הרים את ראשו מהכוס ואמר "אהה! דרום אוסטרליה! יש שם אנשים עם המבטא הזה" הזקנה יצאה מהמטבח עם הפיצה המוכנה ואמרה בטון יבש "הוא ישראלי". ולעיירה הזו עוד קוראים "וויזדום" ...

בדרך לכאן עצרתי במרכז מבקרים של "ביג הול באטל". שוב הצבא האמריקאי שמונה מאות פרשים ותותחנים הכריע בקרב גבורה עקוב מדם כפר אינדיאני של חמישים איש... שם למדתי שהעמק הזה, ששוכן בגובה 1900 מטר, נקרא "ביג הול" ויש לו פרק חשוב בהסטוריה האמריקאית. כאן גם עובר ה"דיוויד ליין", קו פרשת המים של היבשת.

בעל המגבעת אומר שיש לי מזל עם מזג האוויר, "יש לנו רק 25 יום של צמיחה. אנחנו  יכולים לקפוא כאן בכל יום בשנה." הוא אמר לי שמגדלים כאן את הבקר המשובח בעולם. ב 25 יום האלה קוצרים מספוא לכל השנה. פתאום נקלט לי שאני מדבר פה עם קאובוי. ממש אמיתי. האנשים פה הם גדולים ורחביי גרם, הדיבור שלהם איתי ומתנגן, ויש להם מבטא אמריקאי כבד עד שאני בקושי מבין. הם מזכירים לי מושבניקים של פעם. זה בדיוק זה. בוקרים.

קמתי ממש מוקדם ומלא אנרגיות, והחלטתי לצאת ללג הארוך והקשה שיש לפניי: כ 65 מייל עם שני פסים גבוהים עד דילן. בדרך, בעוד 17 מייל יש עיירה קטנה, ג'קסון, שם אני עוצר לברקפסט ומגלה וואי פיי מהיר וטוב. לוקח שעה של עידכונים, ויוצא אל הישימון. והמראות כל כך יפים! המרחב אדיר ואין סופי, באופק הרים מושלגים, ודממה. כל כך שקט שאני שומע את כל רחשי האופניים ומבין רק משמיעה שצריך להחליף שרשרת.

עכשיו אני ב RV פארק בדילן, אחרי יום מדהים, הכי ארוך שלי עד עכשיו - 68 מייל עם כ 1500 מטר טיפוס; הכי גבוה, והכי יפה!