כבר כשבועיים שאני על הכביש הזה. כמו הכל באמריקה, זה כביש שאין לו סוף. בימים הראשונים ניסיתי לחמוק ממנו, גוגל מפות הציע לי אלף אלטרנטיבות, אבל מצאתי שהוא הכי טוב לי. הייתי אומר אפילו שזו בדיוק הדרך שלי. זוהי הדרך ההיסטורית שמחברת בין מזרח ומערב שבמקביל לה נבנתה האוטוסטראדה I70, וכעת התנועה הכבדה שם, ועל US40 התנועה ממש דלילה, וברוב הדרך יש גם שוליים רחבים.
אבל העניין האמיתי שלי בכביש הזה הוא החיים הרוחשים סביבו. שלא כמו האוטוסטראדה הסטרילית והכבישים הצדדיים שהולכים דרך שדות ועוד שדות, US40, עובר דרך כל הערים והעיירות, והוא הרחוב הראשי של כולן. בערים הגדולות הוא הרחוב הראשי של העיר היישנה, הדאון-טאון, וסביבו גם אזורי תעשיה ומסחר בשולי הערים. לאורכו אני פוגש תחנות דלק ישנות מעידנים אחרים שעדיין פועלות, מסעדות משפחתיות שהן יותר טובות מיער מזללות הג'אנק פוד התעשייתי שארצות הברית התברכה בו, וגם בתי קפה מקומיים שתמיד רוחשים, וחנויות כלליות שתמצא בהן גם בורג גם עגבנייה.
כשהגעתי למבואות ספרינגפילד (זו הספרינגפילד השלישית שלי, הייתה לי כבר אחת במונטנה ואחת במיזורי), הגשם תקף שוב, אבל הפעם הייתי מוכן: מייד עם הטיפות הראשונות הכנסתי את הנעליים פנימה ועליתי על קפקפים, ודאגתי שהכל יהיה סגור ואטום. ואז פגשתי מוטל של הודים, וכששמעו מאיפה אני רוכב ולאן גבו ממני חצי מחיר. גיליתי שמאחורי המלון יש כניסייה גדולה ושמה כתוב שטכס יום א' יהיה בשמונה בבוקר, ומחר יום א', אז כשיצאתי מהמלון בבוקר נכנסתי לוורשיפ. אחרי כמה דקות השתעממתי ורכבתי הלאה. מה שמעניין אותי זה מטיף, כמו אלה שאני שומע ברדיו.
כעשרה מייל מחוץ לעיר פגשתי יריד של יום א', עם כל הדוכנים ומאות אנשים, והחלטתי שזאת ההפסקת בוקר שלי. ביליתי שם כשעה וחצי, מרותק לאטרקציה המרכזית של היריד - מכירה פומבית. מוכרים שם שטויות, בובת סמרטוטים מתפוררת (נמכרה ב 51$), סיר מפוייח (30$), משור יד ישן (75$) וכו'. הבנתי שההכנסות או חלק מהן הולך לצדקה, והקטע בכלל הוא ההצגה של הכרוז, שמצליח להגיד 30 מילים בשניה עם כל האינטונציה הדרמטית, והאנשים מוחאים לו כפיים.
עמדתי עם האופניים בתור לדוכן שמוכר פורק צ'ופס על האש ומאחור יש מעשנות ענקיות שצולות אותם, ואנשים התחילו להתעניין ולשאול אותי את השאלות הרגילות, וכשהגעתי לראש התור שוב זה קרה: בחרו לי את הצלע הכי יפה ונתנו לי אותה חינם, וגבו דולר רק על הלימונדה! "ווי ספורט יזרואיל" אמרו לי. זה לא יאומן, כל יום נותנים לי משהו! אני כבר לא יודע אם זה בגלל שאני חוצה את אמריקה, או שאני מישראל, או שחושבים שאין לי כסף... זו כנראה הדרך של האמריקאים להביע הערכה.
ועוד משהו: לאורך כל הדרך אני רואה המון שלטי תמיכה בטראמפ. מאות. כמעט בכל חצר, על גדרות, בשדות. שום שלט של קלינטון. אף לא אחד.
אני כעת במבואות קולומבוס, אוהיו, מזג האוויר טוב לרכיבה - בהיר ולא חם, מידי כמה ימים יש פרק גשם שנמשך יממה ונעלם. זה גשם חזק, ממש מבול שלש ארבע שעות ברציפות, אחרי זה ממשיך לטפטף כל הלילה. מחר אעשה סיור בקולומבוס, ואמשיך עוד קצת הלאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה