שוב אני על דרך הסטורית, זו שבין סנט לואיס ומרילנד. "הדרך שבנתה את האומה" מכריזים השלטים. אני אוהב דרכים הסטוריות, לאורכם אתה מוצא חתיכות חיים שהבהבו פעם, ונמוגו. עקבתי אחרי השלטים, וזה מה שהוביל אותי אל אותו שלט עצור עליו השענתי את האופניים והתיישבתי על הכביש לנוח לרגע. באותה שנייה, בבית הישן שבמעלה הגבעה הותנעה מכונית, ירדה לאיטה עד אלי ונעצרה. כשהחלון נפתח מיהרתי להגיד שרק עצרתי לרגע בצל ומיד אני ממשיך. הבחורה שאלה במבוכה אם אני צריך משהו? מים? משהו לאכול?
זה קורה הרבה שאנשים עוצרים ושואלים, אבל היא ממש התעקשה ושאלה שוב. "אני ממילא נוסעת להביא לי משהו, אני יכולה להביא גם לך? אין צורך, אמרתי, היעד שלי הוא בעוד 5 מייל, ממש קרוב.
כעבור רבע שעה בהמשך הדרך מאיטה לצידי מכונית וכוס גדולה של גלידה מושטת אלי. "קניתי לך פרס" היא צועקת לי. "פרס על מה?" (מבוכה קטנה, והכל תוך כדי דיווש לצד הדרך) "על שעצרת ב'עצור' שלי! אתה חושב שכל יום עוצר לי גיבור כמוך ב'עצור'?" מכוניות התחילו לצפור מאחור. "בוא נפגש בתחנת הדלק בעוד מייל, ממילא לא תוכל לאכול את זה ככה"
בתחנת הדלק היא רצה להביא לי כפית, אבל הגלידה כבר נמסה. "אתה רעב? כי בדיוק קניתי לי סנדביץ" כן, אמרתי, אבל אני רוצה קודם לגשת למוטל להשיג חדר. "אהה!" אמרה "אז זה היעד שלך! למה לא אמרת, יש לי שם חברים... טוב, לא אפריע לך". באמת חמודה. נפרדנו בחיבוק.
כשהגעתי למוטל פגש אותי בעל הבית בפתח. "שמע", אמר, "אנחנו מלאים, זה סופשבוע. אבל אנג'י בקשה אז נכין לך משהו, לא תישאר בחוץ." וכשהוצאתי את הארנק לשלם הוא אמר "לא, אין צורך, זה כבר שולם" בזווית העין הבחנתי במכוניתה של אנג'י. בעטתי בעצמי שלא להתעקש לשלם. למה לבאס אותה? חיטטתי בעומק התיקים שלי, נזכרתי שיש לי דגל ישראל קטן שלא חיברתי לאופניים והענקתי לה אותו. היא קפצה משמחה כמו ילדה קטנה ובעל המקום מחא כפיים.
אחר כך הלכנו לאכול...
הרומן הרומנטי, איזה כיף.....
השבמחקהיה שווה לנסוע 5000 ק"מ . . .
השבמחקגיבור בינלאומי
השבמחקאולי העצור שלה, זה סימן..
השבמחקאיזה ספור!! העביר לי בחיוך גדול את התור לדואר ;) אין עליך קובי! ואיזו אנג'י זאת... תענוג איתכם ;)
השבמחק