השטן המלאך והגשם

יצאתי מוקדם ותכננתי להגיע לאיזה קמפ לא ברור, אבל לא הייתי מודאג כי אם לא יסתדר שם יהיה לי מספיק זמן למצוא אלטרנטיבה. מה שלא תכננתי זה שבאמצע הדרך התחיל פתאום גשם רצחני. זה היה כ 15 מייל לפני העיירה קיימבריג' סיטי, ולא היה שום מחסה באופק. החלטתי לשנות תוכניות, זה לא יום לקמפינג, ולהמשיך לקיימבריג' שם גוגל סימן לי מלון. הגשם היה כל כך חזק שלא רואים ממטר, וממש חששתי לנסוע בכביש. ירדתי לדרך עפר מקבילה, אבל מהר מאוד חזרתי לכביש בגלל הבוץ. לאחר שעתיים בגשם הגעתי לבסוף לעיר כולי רטוב עד הבפנים של הנעליים. לא מלון ולא נעליים.

העיר הבאה שיש סיכוי שיש בה מוטל מרוחקת עשרים מייל (שזה 32 ק"מ להזכירכם), ועוד מעט ירד החושך, והגשם לא חולם להפסיק... ראיתי שלט "סיטי פארק" אמרתי אולי אמצא שם סככה ואחנה שם. נסעתי לראות את הפארק לפני שאני מחפש את השריף לבקש את אישורו, הכל בגשם שוטף, והינה בפארק חונה ניידת משטרה ובתוכה איש ללא מדים. בהנחה שזה השריף, הקשתי על החלון ושאלתי אותו אם אוכל לחנות כאן. תצטרך לבדוק עם המשטרה, הייתה התשובה. הוא הואיל לתת לי את המספר.

ענתה לי בחורה, אמרה 'רק רגע' ושמעתי אותה מדברת עם הבוס שלה, ובאותו הזמן הבחור מהניידת סגר את החלון וענה לטלפון. לא, היא אמרה לי, אסור לחנות כאן. מה את מציעה לי לעשות? שאלתי, תסתכלי בחלון, רואה את הגשם? אני על אופניים בחוץ ואין לי לאן ללכת. 'תמתין'. שוב הבחור מהניידת ליידי ענה לטלפון ונענועי הראש שלו נראו נוקשים ותקיפים. הבחורה בטלפון הודיעה לי כי היא יכולה להזמין לי מונית. אם אשאר בפארק יעצרו אותי. תגידי לו שהוא יכול לעצור אותי כבר עכשיו, הוא רק צריך לצאת מהניידת אל הגשם בשביל זה... זה מה שלא אמרתי לה. במקום זה דפקתי על חלון הניידת, אמרתי 'תודה, אתם נהדרים' ונסעתי.

עוד שמונה מייל בגשם שבהם האור האחורי שלי הפסיק לעבוד ושמתי את הפנס הקדמי מאחור כי חשבתי שזה יותר חשוב, וכבר נהיה לגמרי חושך ונאלצתי לרכוב בלי המשקפיים כדי להצליח לא ליפול לאיזה בור. ראיתי חנות משקאות פתוחה, שאלתי איפה יש כאן מלון. האיש אמר בקצה השני של העיירה נדמה לי שיש משהו. הוא הוציא בקבוקון וויסקי, 'קח, זה יעזור קצת'. כנראה שנראתי באמת אומלל. בקצה השני אכן מצאתי מוטל שהמשרד שלו סגור ומסוגר ועל הדלת כתוב "מצטערים, לא משכירים חדרים ללילה"

השעה הייתה עשר בלילה, הגשם הצליף בעוצמה, עכשיו באמת הייתי אבוד. עמדתי שם איזה רבע שעה מתחת לגגון הקטן, ואז נפתחה הדלת והציצה אישה 'אני כל כך מצטערת, אבל אנחנו לגמרי מלאים' והושיטה לי כוס קפה. יצא בעלה התבונן בי ואמר 'אני אעזור לך. כמה אתה יכול לשלם?' אמרתי 50. אמר 'יש לי חדר שהמזגן שלו מקולקל, תן לי עשרים'.
ואז הוא גילה שאני מישראל, ומפלס ההתלהבות גבר לשמיים. האישה רצה והכינה מגבות ושמפו והאיש לחץ את ידי חמש פעמים ואמר 'אני לואיס, ואתה הישראלי הראשון שפגשתי, לא יעלה בדעתי להשאיר אותך בגשם אתה הגיבור שלי! אמרתי לו אתם אנשים נפלאים כאן, באמריקה, אתה המלאך שלי!

לא סיפרתי לו על השריף מהעיירה הסמוכה כי למה לקלקל שמחות?

קמתי בבוקר בעצלתיים, הצלחתי לייבש את הכל פחות או יותר מלבד הנעליים, כך שהיום רכבתי כל הדרך, כ 40 מייל, עם קפקפים. בשלב כלשהו חציתי לאוהיו, ועוד מדינה נוספה לרזומה. אני מתקדם לכיוון מזרח כשהציר המרכזי שלי הוא כביש US40, שהוא הכביש ההסטורי ש"סביבו נבנתה האומה". העיירות עשירות יותר, עם בתי מידות, חנויות נוצצות, ומבני ציבור גדולים ומרשימים, וגם צפופות יותר, אבל בין לבין עדיין מציצים בתים ישנים, עלובים ומטים לנפול. ניכר שזו ארץ וותיקה ומבוססת יותר.

אני כעת במוטל סמוך לעיר דייטון, אוהיו, מרגיש מצויין ונחוש, ונותרו לי עוד כ 770 מייל עד לגראונד זירו...

עוד מדינה לרזומה

לואיס החמוד

הגלויה שהוא רץ להביא כשנתתי לו את הכרטיס שלי

מצטערים, נגמרו לנו השמות

עושים חשמל