סתיו. כבר קר. השמיים אפורים, והרוח מקפיאה. בכל מקום דלעות למכירה. המון דלעות. חג הלואין בפתח. למיטב הבנתי זה כמו פורים שלנו, רק שבמקום להתחפש לקאובוי לתלות את המן הרשע ולפוצץ קפצונים, שמים דלעת על הראש מגרשים את הרוחות ומעיפים זיקוקים. פספסתי משהו?
אני עכשיו רק כ 130 מייל מניו יורק והמוח שלי נגנב - רק עוד שלושה ארבעה ימים! אני חוצה עכשיו את האפלצ'ים, ההרים לא גבוהים, רק כ 700 מטר, אבל הרכיבה קשה, המון עליות ומידי פעם גשם וערפל. כבר גמרתי עם הקמפים ואני רוכב ממוטל למוטל, מחפש כל יום את הדרך הקצרה ביותר מזרחה.
והינה היום זה שוב קרה: נכנסתי לתחנת דלק בעיירה צדדית לקנות קולה וחטיף. המוכר שאל אם אני רוצה שקית ניילון, עניתי שאין צורך, יש לי איפה לשים את זה, ו"בוא נחסוך לעולם את הפלסטיק". ואז הוא הבחין באופניים ושאל מאיפה ולאן. עניתי לו שרכבתי יותר מ 4500 מייל ואלה המיילים האחרונים למסע שלי. כשיצאתי מהחנות וארגנתי את האופניים פתאום הוא יצא ורדף אחרי עם שטר של 20 דולר ביד. "הארוחת ערב שלך היום עלי, סר!" אמר לי בהתרגשות. הייתי נבוך, חיפשתי מה לתת לו בתמורה, צילמתי אותו ואמרתי לו שמחר כולם בישראל ידעו על המחווה הנחמדה שלו. שמו ג'אש.
יפה,
השבמחקהבטחת וקיימת.
אני כבר באווירת חג שתארך כחודש ימים.
ראש השנה, יום כיפור וסוכות חלים כולם בימי חול.
יהיה המון פנאי לאופניים, לקיאקים ולסתם בטלה.
אחלה תקופה להיות בארץ. אתה מוזמן לעלות עם האופניים על אוטובוס, לקצר טווח ולהיות שותף להנאה כאן.