נכנסתי לעיר אינדיאנפוליס בשעת בוקר במטרה לשוטט כמה שעות ולהתרשם. על פי המפה הגעתי לשביל יפהפה על גדת הנהר, וברקע הסתמנו גורדי השחקים של הדאון-טאון, וכבר ידעתי שאני אוהב את העיר הזו. אולי אלה הפרופורציות, אולי ההרמוניה שבין המגדלים, משהו הרגיש לי מושך. דיוושתי ספונטנית לאן שהכידון לוקח, ובפינת רחובות, כשהיססתי לאן לפנות, עצר מולי איש על אופניים עם חיוך גדול ואמר "אתה מחפש אותי. שמי ג'ו, נעים להכיר" "יופי", אמרתי, "טוב שמצאתי אותך! שמי קובי, שם קצת משונה כי אני מישראל, נעים מאוד! אבל תזכיר לי, למה חיפשתי אותך?"
"כי אני במקרה מדריך סיורי אופניים בעיר, והיום אני בחופש ככה שיש לי זמן, אז נבלה שעתיים ביחד. אחרי!"
זה נמשך לפחות ארבע שעות. ג'ו הוביל, סימן, אותת וציפצף, פירט והסביר. נסענו במסלול "תרבות" סביב הדאון טאון, שג'ו - שהיה מעורב בפליטיקה המקומית והוא פנסיונר של העירייה - היה מיוזמיו. ראינו מוזיאונים ומבנים מונומנטליים עם אדריכלות יפהפיה, אובליסק מרשים שהכיכר סביבו היא אחת היפות שראיתי, ראינו תעלה עתיקה שנחפרה מפני שהנהר רדוד מידי למעבר ספינות, אנדרטה לזכר 9/11, שדרה שמוקדשת לגדולי האנושות כגון: איינשטיין, האחים רייט, תומס אדיסון וכאלה. התרשמתי במיוחד מסיפריית האוניברסיטה שבנויה הפוך - הפנים בחוץ והחוץ בפנים וכל העיר יכולה לראות את הסטודנטים מתרוצצים בין המדפים. והכל בטעם ובהרמוניה אדריכלית, כאילו אדריכל אחד תכנן את העיר כולה ביד אמן.
מתישהו הגענו למרכז אופניים של YMCA, שכולל חניון לאופניים חנות וסדנה (יקר. לא קניתי כלום), מסעדה צמחונית (סוף סוף סלט לעניין!), ומקלחות. ג'ו הכיר לי את מנהלת המקום, פטרישיה, חמודה ביותר, שסדרה לנו שלא נשלם במסעדה. היינו גם בשוק האיכרים שם קניתי גבינות בדוכן של יהודים, והכרתי את מנהלת המקום, סוזאנה, שעשתה לנו סיור בין הדוכנים והעניקה לנו סלסילת דובדבנים.
כשנפרדתי מג'ו, התיישבתי באחת הכיכרות לנשום עוד קצת את העיר הנעימה הזו לפני שאני זז מזרחה לחפש לי קמפ.
באמת, כיף של עיר!
מעורר השראה,,אשרי לך קובי שהנוכחות שלך מזמינה שמחה עשייה וכיף. תמשיך להנות ולשתף, כיף גדול לקרוא לקנא ולייחל :)
השבמחק