זה היה סופ"ש נפלא שבא לי בדיוק בזמן ובמקום, ואין לי מילים לתאר כמה נהניתי. אני מספר לעצמי פשוט מה היה כדי לזכור.
זה המפגש השנתי של אגודות הקייבינג (בעברית הייתי קורא לזה "מערנות") של פנסילבניה. אט אט התקבצו כשישים איש מכל הגילים והמינים, היה רישום וחלוקה לקבוצות שתצאנה מחר למערות שונות בסביבה. אני שובצתי למערת אלכסנדר, שנחשבת למערה יפה ולא קשה. המדריך שלי היה מייק, איש בן 64, חביב ומנוסה. הוא וסטיב לקחו אותי תחת חסותם ואירגנו לי ציוד: קסדה, פנס ופנס רזרבי, בירכיות לצורך זחילה ורתמת לגלישה.
לאחר הרישום היה מינגלינג, אנשים רכנו על מפות של מערות, העריכו קושי, זמנים וכו'. אחר כך הדליקו קמפ פייר, והייתה מעין מסיבה עליזה, עם ים בירות, נקניקיות ותפוחי אדמה. הכרתי כמה אנשים נחמדים, סיפרתי על המסע שלי, סיפרו לי על הרפתקאות שלהם. היה כיף, מתישהו קרוב לבוקר נפלתי לאוהל לשינה חטופה של כמה שעות.
בבוקר, כולם רציניים ונמרצים, יוצאים למערות. שלנו במרחק שעה נסיעה, והסיפור שלה כמעט יותר מעניין מהמערה עצמה: היא נמצאת באזור של איימיש, שאגב דומים להפליא ליהודי מזרח אירופה. המערה היתה מסחרית וגבו כסף בכניסה והכל, עד שלפני כעשרים שנה אמיש אחד בשם משה, כן, משה ולא מוזס, ואישתו ששמה לאה (?) רכשו את המערה וסגרו אותה לציבור, ומאפשרים רק לכמה חברים להכנס, אחד מהם הוא מייק, המדריך שלנו. כשהגענו הוא הורה לכולם להשאר ברכבים ונכנס לבדו לבית האיימישים לקבל רשות.
היינו כארבע שעות מרתקות (ומעייפות) במעמקי האדמה, ביחוד נגנבתי מהנהר התת קרקעי ששטנו בו בסירות, שמימיו כה צלולים עד שבאורם המתעתע של הפנסים קשה להבחין בפני המים. בהתקף אומץ לא אופייני זחלתי לתוך נקיק ונתקעתי ולא הצלחתי לזחול לאחור, לבסוף זחלתי קדימה עוד כמה מטרים ויצאתי מפתח אחר, שמייק הודיע שזה פתח לא ידוע והרגע גיליתי נקיק חדש. לצערי לא הצלחתי לצלם אפילו תמונה אחת טובה, מצלמת הסמרטר פשוט לא לוקחת את זה.
בהמשך הייתה ארוחת ערב ולאחריה היתה הרצאה וסרט מרתק על הרפתקה במערה במקסיקו, שהצוות שהה בה 10 ימים ברציפות. ואז בא הקטע של הגרלת הפרסים, שטויות כמו טישרט משומשת שזה וזה תרם, הדף המקומט שעליו רשומים כל המשתתפים, והפרס הגדול: חולצה מטונפת ומלאה בוץ של אחד הקייברים המפורסמים. היה מאבק קולני על הזכיה, והזוכה הוציא אותה מייד למכירה פומבית וההצעות נסקו עד 50 דולר תוך צרחות והערות מהקהל, עד שמישהו צרח שהיא מסריחה מהזיעה שלו ואסור לכבס אותה כי אז היא לא תהיה אוטנטית ומיד ערכה צנח לאפס, והזוכה האומלל נאלץ ללבוש אותה בעצמו... בקיצור, יש להם את ההומור שלהם, צחקתי עד שיצאה לי בירה מהאף...
לאחר מכן הייתה מסיבת הסיום האדירה והזוייה שנקראת כמובן ה "פייר", כשכולם שתויים סביב המדורה, ושרים ונטרפים...
זה היה סוף שבוע נהדר, אהבתי את הרוח הטובה של כולם, כל אחד הביא או עשה משהו, אחד הביא הר של נקניקיות, אחר גיטרות וכלי נגינה, שתי בחורות שהיו אחראיות לאירגון ולרישום היו פשוט אדירות, ומיודעינו מייק הוא שהביא טנדר מלא עצים למדורה. יש לי עשרים חברים חדשים שאני לא זוכר את שמם, ואני כעת חבר מן המניין באגודת שומרי המערות PCC פנסילבנייה, ולראייה קיבלתי טישרט ותג.
קובי, איזה מזל שהצלחת להחלץ מהנקיק, לא צחוק.. ההינו מפסידים יופי של פוסט.
השבמחקבאמת ניראה כאילו הסירות באוויר.חוויה מדהימה ממש.
תמשיך ככה עד הסוף. שנה טובה קובי.
מרתק. כל פוסט.
השבמחק