שני מטר על מטר עשרים, גובה ישיבה שפופה

בדיוק כשנכנסתי לאוהל החלה הסערה. לא התעצלתי ויצאתי כדי לחזק את האוהל בארבע יתדות נוספות. כל הלילה הרוח שרקה וירד גשם זלעפות בלי הפסקה. בבוקר היתה הפוגה קלה של חצי שעה, שאפשרה לי להוציא את האף להכין קפה ולאכול משהו. היה קר מאוד ושוב החל הגשם, וצללתי לתוך הצינוק שלי למשך כל היום. לא הייתה אפילו הפוגה קטנה בגשם, ונאלצתי לבשל מרק מתחת ליריעה כשאני מוציא יד אחת לערבוב. זה היה מבצע מסובך ביותר, אבל לא וויתרתי על כל דקדוקי הטיבול, ואכלתי את הארוחה באוהל בחצי שכיבה. המבצע הוכתר בהצלחה.

לעת ערב, כשכבר התקמטו לי העצמות לגמרי ולא יכולתי להשאר באוהל ונגמר לי מה לכתוב, לבשתי את מיטב הבגדים תוך פיתולי נחש בתוך האוהל, כולל שקית ניילון משופצרת על הכובע גרב, ויצאתי לטיול בגשם לחילוץ עצמות. טיפסתי על גבעה קטנה, הלכתי לאורך הנחל וירדתי לשפת האגם, ראיתי את ההרים המושלגים שממול כשהם עפופים בענן ויפים מאוד, ולפתע הבחנתי בשני ביזונים נועצים בי עיניים מתוך אפלולית היער כעשרים מטר ממני, וקרנייהם בוהקות באפלה. על אף שהם היו קטנים, כגודל חמור, נתקפתי בהלה קלה, אבל זכרתי את כל ההוראות לא לרוץ, וצעדתי הלאה בכל השלווה שהצלחתי לגייס.

כשהגעתי חזרה למחנה שקטה הרוח, פסק הגשם והשמיים החלו להתבהר, אבל הקור היה חודר עצמות ממש, הסמרטר הראה 3 צלסיוס. הלכתי לקמפ הוסט וקניתי פייר ווד, והדלקתי לי קמפ פייר נהדרת, וישבתי בשקט מול הגחלים, לראשונה לגמרי לבד אחרי ימים רבים, ומי יודע לאן נדדו מחשבותי, עד שהגחלים החלו לדעוך וחזרתי להתחפר באוהל.