הארוך הגבוה והעתיק

יומיים כל כך... מאיפה להתחיל?

אוקי, סיפור דרך:
אחרי 2 לילות במלון הנפלא בסילברתורן יצאתי מוקדם במגמה להגיע לישוב הכי קרוב לפס, כדי שלמחרת לא יהיה לי כל הטיפוס בבת אחת. לפני ששמתי לב כבר צברתי 600 מטר, והגעתי לפריסקו, עיר מקסימה בין פסגות ולגדות אגם גדול, עם מרינה ויאכטות והכל. עדיין הייתי טרי והחלטתי להמשיך עד לבלו ריבר, עוד מלכודת תיירים, המקום האחרון שיש בו לינה לפני הפס, 18 מייל לפניו וכ 800 מטר מתחתיו. ישבתי שם שעה ונחתי. השעה הייתה 3:00, ולא בא לי על המקום המלוקק הזה. עליתי על האופניים...

בתחילה התקדמתי יפה, אבל הכביש נעשה תלול בטירוף, הרבה מעבר ל 10% שיפוע, והנשימה שלי נהייתה קצרה להחריד וחשבתי לגלוש חזרה ולנסות שוב מחר. אבל המשכתי לזחול, הילוך 1/1, ועצרתי כל כמה מאות מטרים להסדיר נשימה, תוך שאני בוחן מסביב היכן אפשר להקים אוהל עם יתחיל להחשיך. בשלב מסויים כבר לא יכולתי לדווש והמשכתי ברגל.

הגעתי לפס ב 8:30 בערב, בדיוק לשקיעה, כשכל הפסגות מסביב צבועות בוורוד, ואיך שהגעתי שמעתי לפתע מחיאות כפיים וצרחות הוריי! הוריי! משתי בחורות שראו אותי מתקדם למעלה ונענק. הוצאתי את הסמרטר כדי לצלם אבל לא היה לי כוח לעמוד, אז ג'ולי לקחה אותו וצילמה מה שצילמה לפני חשכה. הן היו ממש מתוקות, וחיבקו ונישקו אותי עד שהתאוששתי, והיציעו לקחת אותי אליהן, יש להן חדר בשבילי בעיר שממנה באתי, ולהחזיר אותי לכאן בבוקר, אבל אני רציתי להמשיך, הירידות קראו לי...

את הגלישה לעיירה הקרובה מהצד השני עשיתי לאור פנסים, ומזל שלא הייתי צריך לדווש אפילו פעם אחת לאורך 6 מייל. אבל, מעשה שטן, המוטל נסגר ולא קיים עוד. סע עוד 11 מייל קדימה לעיירה הבאה, אמרו לי, תראה מלון גדול וכחול. נזכרתי שגם יורם המליץ על המלון הזה. אוקי, אין מה לעשות, לבשתי את כל המעילים כי היה קור כלבים ויצאתי אל החושך.

בערך ב 10:30 הגעתי למלון הכחול, אבל הכל תפוס. האיש הנחה אותי לעוד שלושה מוטלים בעיר, וגם שם הכל תפוס - יש פסטיבל כלשהו בעיר. לבסוף, בלי יכולת להתקדם אפילו מטר נוסף, הקמתי את האוהל באיזה מגרש שהיה פעם אתר קרוואנים, נפלתי פנימה, ותוך שניה אחת עלה השחר - יום חדש.

כולי רצוץ מאתמול ארזתי איכשהו ויצאתי במטרה לעשות לי יום קל, ראיתי במפה מוטל בעוד 20 מייל - מתאים לי. הדרך הייתה ירידה מתונה עם כמה עליות מעצבנות בדרך, אבל להזדחל קדימה באפיסת כוחות - זה אני יודע, והמיילים רצו. והרוח? לא הייתה! הלכה להציק למישהו אחר. הגעתי לפני צהריים למקום עלוב. החלטתי להמשיך. 26 מייל קדימה ראיתי נקודה, ואמרתי יללה.

ושוב המיילים רצו, והגעתי לצומת. מכאן זה שני מייל מחוץ למסלול ובעליה תלולה. היססתי, אבל החלטתי לתת לזה צ'נס. הייתי ממוטט, לקח קרוב לשעה, אבל הגעתי... למחסן גרוטאות. יוצא זקן, אומר אתה באת אלי. שמי ביל. קח בירה רק על זה שבאת. ישבנו. תענוג של בן אדם, תענוג של מוסך, עם גרוטאות מדהימות, ויופי של בירה. האיש משמר את הבתים העתיקים כאכסנייה לסייקליסטים. 15$ תמורת בית עתיק, מפתחות למוזיאון ולסיפריה העירונית שיש בה וואי פיי ואותם תחזיר בבוקר, מקלחת, וכול הבירה שאתה יכול לשתות. זה הדיל. לקחתי! יש יותר מזה?

העייפות נעלמה וכול הערב הסתובבתי בעיירה העתיקה המקסימה הזאת, שבניגוד לאלף אחרות חיה ונושמת, וצילמתי וצילמתי, והלכתי למוסך של ביל לעוד בירה, ועכשיו אני בבית העתיק שלי שכמו אז, כשהיה של רופא העיירה הוא עדיין נעים וחמים, יושב לשולחן בן 150 שנה, וכותב...

3550 מטר, הכי גבוה שלי

ביל במוסך שלו

הבית של הרופא שבו גרתי

תקין ושמיש עם טסט והכל, נותן עבודה ברציפות מ 1942

הבית שלי מבפנים

השולחן שעליו אני כותב