ככול שאני מתקדם דרומה לעבר גבול קולורדו הנוף הולך ומשתנה בהדרגה. המדבר המישורי מקבל קצת שינויי גובה, עדיין לא משהו דרמטי, אחת ליום אני חוצה נהר דל מים שזורם בעצלתיים, פה ושם מופיעים עצים גדולים ורחבי צמרת, ושוב, אחרי ימים רבים, אני מוצא צל נעים בצד הדרך לנוח ולאכול. הדרך עדיין די שטוחה, אבל מטפסת בשיפוע כמעט בלתי מורגש ומתפתלת בין גבעות אדומות משונות שכמו תפחו מתוך האדמה, שרק אלוהים וכמה גיאולוגים הזויים יכולים להבין איך הן נוצרו. ושוב חציתי את קו ה 2200 בדרכי למעלה, אל שיפולי רכס הרוקי מאונטיין. הרוח עדיין נגדית, אבל חלשה בהרבה, ואני חש הקלה גדולה ומתקדם יפה על אף שאני לא לוחץ. זהו, חציתי את מדבר הרוחות הגדול!
אבל הסיפור הפעם הוא על המשפחה המאמצת. פגשנו אותם לראשונה בעמק מדיסון לפני כעשרה ימים, נלחמים יחד איתנו מול הרוח בחירוק שיניים. הם זוג מבוגר, רוכבים מנוסים שאת רוב החופשות שלהם מבלים על האופניים, ובתם המאומצת שאולין, שהיא חצי סינית. הם רוכבים עם ציוד מלא מקמפ לקמפ, ויש להם כל מה שניתן להעלות על הדעת: מפאנלים סולריים להטענה, ועד מטהר מים על סוללות, מסירים ומחבטות עד שטיחונים לפתח האוהל.
מאז הפגישה הראשונה פגשנו אותם עוד פעמיים, כשחרגתי מהמסלול יורם שוב פגש אותם, וכשהוא נתן גז והתרחק, אני פגשתי אותם ברולינס וחנינו יחד יומיים באותו קמפ, עשינו ארוחות משותפות, סיירנו יחדיו במוזיאון, וניהלנו שיחות בגובה השמיים ובתחתית האדמה. הם מקסימים. האב חובב גדז'טים ומפות ועזר לי למצוא מסלולים עוקפים לפסים הגבוהים, האם אנטליגנטית ומשכילה, וטוענת שהיא בת אצילים ושסבה היה מושל אוקלהומה. הבת קצת מוזרה וביישנית, ולא הצלחתי לרדת לעומקה.
החבר'ה האלה, על אף שהם מנוסים ובכושר, מתקדמים אפילו יותר לאט ממני. אתמול שוב נפגשנו בדרך לסרטוגה, וביל האב, לאחר שהעמיד אותי ובחר זווית בקפדנות מרובה, צילם אותי על השביל ההיסטורי שבו חצו החלוצים את המדבר על כירכרות, באמת תמונה אדירה - הסתבר שהוא צלם מקצועי...
קצת נמאס לי מהם ונתתי גז, ואני עכשיו מקדים אותם ביום. באמת נחמד לדעת שאני מקדים מישהו.
אני חונה כעת בקמפ נחמד בתוך חורשה ומתכונן למחר, שאם תרצה הרוח אעזוב את וויומינג, הארץ הריקה השדופה והקשה הזו, ואחצה לקולורדו - ואל הרי הרוקי'ס! והאמת, אני בהחלט נרגש!
כבר ימים שאני מחפש דרכים לעקוף את הפסים הגבוהים. עיינתי היטב במפות, התייעצתי עם ביל, נכנסתי לטוריסט אימפורמיישן ונתנו לי מפה ועצות, ויש לי שתי דרכי מילוט אל דנוור בגבהים שונים לפני הפס הגדול. אבל יורם, שכבר עבר את הפס טוען שעברנו קטעים יותר קשים ומעודד אותי להמשיך קדימה, ואני, אני אמשיך - עד לאן שזה יקח...
בהצלחה לי!
נהדר, מסע מכונן.
השבמחקעד כה הצלחת נהדר..
השבמחקרוכבי האופניים עם הפאנלים הסולריים, זה הדבר הכי מגוחך בייקום. דינמו מקדימה בנבה, נותן להם חשמל כמו עשרים פאנלים כאלה, והרבה יותר זול. 60 דולר לנבה-דינמו של שימנו באיביי. כיום ניתן לקנות מתאם לדינמו, שהמוצא שלו זה USB ולחבר את כל הצעצועים האלקטורניים בזמן הרכיבה. מעבר להספק הגבוה יחסית לפאנלים גם אין תלות באם יהיה יום שמשי או מעונן.
השבמחקרואים שאתה לא מבין, כאשר חונים עם נאבה אין טעינה, ועם פנלים יש ויש, והם חונים לרוב.
מחקכן, אני לא מבין:-) :-) :-)
מחקכשמגיעים לחניה אז זה תמיד בערב, ואז הפאנלים לא שווים דבר. בכל קמפינג או צימר או מלון יש תקע להכניס את הצעצועים האלקטורניים. הפאנלים מיותרים. אין להם שום שימוש. טרנד מטופש. וגם לגבי ההערה למטה של מינימום מהירות... לא נכון גם במהירות 10 קמ"ש זה טוען. אמנם יותר לאט אבל טוען בהחלט. ובכלל גם בזמן, שאין שום צעצוע אלקטרוני על הכידון, אפשר לטעון בטריה חיצונית אוניברסלית, שתשב כל היום בתוך ה-USB, וניתן יהיה להשתמש בה בכל עת שנחפוץ, גם באמצע הלילה. פאנלים סולרים = כאב ראש. אביזר אופנתי שאין בו באמת שום צורך. ובכלל על כל טורר עם פאנל סולרי, יש לפחות 100 עם נבה דינמו, וזה לא מקרה.
והנה כאן דינמו נבה של שימנו עם דיסק ל-32 חורים מאיביי למי שמעוניין במחיר של 270 ש"ח כולל משלוח מגרמניה. http://www.ebay.com/itm/282100150657?_trksid=p2055119.m1438.l2649&ssPageName=STRK%3AMEBIDX%3AIT
נאבה מתחילה להיות יעילה ב 15 קמ"ש, ואנחנו ימים שלמים בעליות או מול הרוח, ולא עוברים את ה 10
השבמחקקובידאוס רכב לאט ובבטחה כי בין כה אין לאן ולמה לחזור....
השבמחקבטורקיה המהפכה לא הצליחה ובארץ עוד לא נולדו האמיצים שיעשו מהפך...ה
דנבר. זה מדליק אצלי כמה זכרונות נעימים. אתה בטוח תאהב את הקולורדואים...!
השבמחקדנבר. זה מדליק אצלי כמה זכרונות נעימים. אתה בטוח תאהב את הקולורדואים...!
השבמחק