קולורפול קולורדו

יצאתי לדרך, וכל הזמן המילה "קולורדו" מנקרת לי בראש, ולא שיש לי מושג על קולורדו - פשוט כל כך נמאס לי מהמדבר הזה. התחילו עליות, לא נורא, כולה עליות. חשבתי שאני מתקדם יפה, ומעודד ואופטימי המשכתי הלאה, עד שבשלב מסויים התחלתי להרגיש מותש ומבט בסמרטר גילה לי שאני בגובה 2520 מטר - והרי הסיבה למותשות שלי, אבל עדיין לא משהו שהפסקה קטנה לא יכולה לסדר. באין עץ התנחלתי תחת איזה שלט והתחלתי עם הקפה, והינה מרחוק שלושה רוכבים מתקרבים - המשפחה המאמצת!

מייד התארגנתי ל 4 סבבים על מקינטת היחיד שלי, וכשהם הגיעו כל אחד קיבל אספרסו בוטיק ישר ליד. בהתחלה כינינו אותך "היהודי הנודד" (ע"ש הצמח), סיפרו, אבל אנחנו משנים ל "איש הקפה"! זה נחמד, אמרתי, אבל אתם לא הראשונים, בישראל אני מותג בתחום הזה.

מכאן והלאה רכבנו יחד, ויחד הגענו לשלט משובב הנפש: "וואל קם טו קולורדו!" באמת קשה לתאר כמה שמחתי. המשפחה, זוג קמפרים ושני האופנוענים שהיו שם צפו בי בתמהון מקלל את וויומינג באמ-אימא שלה בצרחות היסטריות ותוך נפנופי ידיים מול הרוח, וההתרגשות אחזה בכולם, וצילמו אותי, אותנו, אותם ואת הרוח במיליארדי פיקסלים.

ובאמת הנוף השתנה, והדרך נכנסה לרולינג הילס הולך ומחריף, עד שהגענו לעמק רחב וחשבנו שהינה, מכאן ועד העיר הכל מישור, ואז, ניחשתם נכון, באה רוח נגדית מטורפת שאמרה: הינה קובי חושב שהכל סבבה, בוא נוריד אותו קצת, שלא יאבד ריספקט. ואם הרוח בא הגשם, וסוף היום, והגובה 2500 ואין לי אוויר, עד שהגענו לעיירה נטושה והלכתי בין הבתים החרבים למצוא מפלט מהרוח, והמשפחה שלפו סירים ומחבטות ושתי גזיות, והנשים בישלו בזמן שהגברים הלכו לחפש מים, ועד שחזרנו, המקרוני ברוטב צ'יז היה מוכן, ועד שסיימנו לאכול בין הגרוטאות פסקה הרוח כלאומת שהחלה, ושירכנו את דרכנו מוכים אך מרוצים אל העיר.

היום קמנו מאוחר והלכנו לברקפסט ולפנינו 60 מייל עם פס לעבור... רכבתי 4 מייל מול רוח נגדית, וראיתי שאני עייף ואין לי אוויר ואין סיכוי להגיע לפני החשיכה. עשיתי יו טרן וחזרתי לוולדן ליום חופש. מחר ניסיון נוסף.