מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום רביעי, 7 בפברואר 2018

קמבודיה - ילדים ועשן

הדרך מהגסטהאוס האחרון ועד גדת הנהר ארכה כ- 150 קילומטר ולקח לי יומיים ארוכים, מבוקר עד ערב נגד רוח מעצבנת לעשות אותה. מסתבר שה'שממה' לא בדיוק שוממה. בכל 4-3 ק"מ הכביש חוצה כפר שבו כמה חנויות (צריפים רעועים שבהם בדיוק אותם ארבעה מוצרים), מסעדה אחת או שתיים וצריף של מכונאי טוסטוסים. גם בין הכפרים, משני צידי הכביש, רצף של בקתות, והמוני ילדים. המונים. זה מובן - הכביש האחד ויחידי בכל צפון קמבודיה הוא עורק החיים, וחלק גדול מהאוכלוסיה מתרכזת לאורכו.


את החנויות והמסעדות מתפעלות נשים, כל אחת משרתת את הקליינטים ביד אחת, כי ביד השנייה יש לה תינוק, ובין הרגליים מתרוצצות לה עוד איזה שתי ילדות. כנראה שיש כאן בייבי בום אדיר, מטורף, בשנים האחרונות. גברים כמעט שלא רואים. גם הזקנים בודדים ביותר. יש גם המוני כלבים שמשוטטים לאורך הכביש. אלה לא כלבים עזובים, לרובם יש קולר, והם יודעים לחצות את הכביש ממש כמו בני אדם, ולא נובחים עליך אלא אם ממש נכנסת לחצר שלהם.


מידי כמה קילומטרים יש בית ספר גדול ובו אלפי ילדים בתלבושת אחידה - ויחפים. בתום השיעורים הילדים הגדולים יותר מרכיבים על הטוסטוס 3-4 זעטוטים חזרה הביתה, ויש גם ילדות שמרכיבות ילדות אחרות על אופניים. ילד בן 10 נוהג  אופנוע זה חיזיון נפוץ כאן. אבל הבעיה שלי עם הילדים היא שמיד כשהם מבחינים בי הם צורחים "הלו! הלו!" ו"ווטץ יור נים!". לא חשוב אם אני עונה או לא, מביט לעברם או מתעלם, הם צורחים, ולא מפסיקים עד שאני יוצא להם מהאופק. אולי מלמדים אותם את זה בבית הספר. והמבוגרים מעודדים אותם לעשות זאת, וצוחקים בקול למשמע הצרחות. זה נמשך לאורך כל הדרך ללא הפוגה, כי כל הזמן יש ילדים. זה בדיוק כמו כלבים, שנובחים למראה זר. תגובה פבלובית. זה ממש מעצבן ולא נעים, כי זה נעשה בטון תוקפני ומאיים ולועג. אני שומע בזה גם משהו מתריס, מתגרה, כאומרים: "זו ארץ שלנו, לך מכאן".


לכל מסע יש איזה יעד דמיוני, בלתי נתפס, שכמה שאתה מחשב קילומטרים, ימי רכיבה, מקומות לינה, עדיין להגיע לשם באופניים נשמע אגדה, דבר שלא יכול להיות. כשעליתי על האופניים בווינה זה היה איסטנבול. מאמסטרדם כל הדרכים הובילו לרומא, וכשנחתתי בפורטלנד - ניו יורק.
ואז, לאחר כל התלאות והקשיים, יום אחר יום, קילומטר ועוד קילומטר, מגיע הרגע האלוהי הזה שהיעד נגלה באופק במלוא הדרו ותפארתו. כן, אתה אומר לעצמך, זה באמת קיים. אני ממש הגעתי הנה ולא אכפת לי אם תאמינו או לא, כי הינה, בעיניים שלי אני רואה אותו. עוד כמה קילומטרים ואני שם! נהר המקונג!


היה כמעט ערב והייתי מיוזע ועייף. חציתי את העיר העשנה והמשכתי ישר אל גדת הנהר, להשקיף, לראות, להכיל את ההתרגשות. אחר כך כבר אמצא מלון. אבל אי אפשר היה לראות הרבה, כי ענן עשן סמיך רבץ על הנהר. עשן השריפות.

המקונג אפוף עשן

התופעה הבאמת מטרידה בקמבודיה היא השרפות. מסיאם ריפ ועד המקונג, כ 400 ק"מ, היערות עולים באש. משני צידי הכביש, מרחוק ומקרוב, הכל אפוף עשן סמיך. המקומיים, גם כשהאש מלחכת את הבקתות שלהם, נראים אדישים לגמרי לעניין. באף מקום לא ראיתי מישהו שמנסה לכבות את האש. ניסיתי לשאול מה הולך פה - אין את מי. אתמול פגשתי שני הולנדים על אופניים ויישבנו יחד לצהריים. גם הם התחרפנו מהשריפות. האיש חיפש באינטרנט בקבוצות ההולנדיות שלו, התחיל למלמל בהולנדית והעביר את הסמרטפון לאשתו. היא קראה קצת, התווכחה קצת עם בעלה ואז אמרה לי ככה: הסינים רוכשים כאן את האדמות כדי לגדל קני סוכר, כי האדמה כאן רוויה מים ופורייה. והדרך שלהם לברא את היער וגם לגרש את התושבים באותו סיבוב היא לשרוף הכל!




אני רואה בדימיוני איזה סיני שמן עובר בכפרים בתוך הרכב היוקרתי/ממוזג שלו ואומר לנהג: "צ'נג, אתה רואה את המוני הילדים האלה פה? מחר כולם יהיו עבדים שלי. טוב, 'פועלים', זו מילה יותר יפה.

הנהר ברגע קצת יותר צלול

למה זה נשמע לי סיפור טראגי ישן, שכבר התחולל בהיסטוריה?

למה לא מגרשים כבר את הקפיטליזם הדורסני מן העולם?

למה לא מכריזים על כל הארץ הקסומה הזו שמורת טבע?

ולמה אני רוכב כאן ובא לי לבכות?


אני כעת בעיר סטונג טרנג, על מפגש הנהרות סקונג ומקונג. אני במלון טוב, ולקחתי יום מנוחה. מצאתי כאן קמבודי נחמד שמשכיר קיאקים ואופניים, והוא נתן לי מפה והסברים על ה"מקונג דיסקברי טרייל", שזה טרק של שלושה ימים לאורך המקונג, עם סינגלים בג'ונגל, כמה קטעי הפלגה בסירה וגם קטע חולי של 30 ק"מ שיהיה לי כנראה ממש קשה עם הצמיגים שלי. הוא גם נתן לי טיפים איפה למצוא לינה ואוכל. אני יוצא מחר בבוקר, וכנראה שלא תהיה לי תקשורת בכלל בימים הקרובים.


נשמע מדהים, ואני מקווה לטוב...

4 תגובות:

  1. הרי כאן בבית אנחנו לא מצליחים להשפיע אז אי שם ביישמון הקמבודי שלאחר מלחמת האזרחים המזוויעה שהם מתקשים להתאושש ממנה....

    השבמחק
  2. אכן על הגלובוס שלנו לצד היפה,המופלא,הטוב והנס יש גם הרבה רוע.זה מובנה ככה בייקום. ורק אלוהים יודע למה. אין ספק שזה נותן נקודות יחוס למבט שלנו, על מה שאנחנו יודעים, מבינים ועל מה שלא. וגם מעורר רגש. מאחל לך בימים שגם אם יהיה קשה בימים הקרובים, אז שיהיה טוב

    השבמחק
  3. קמבודיה היא מדינה של צעירים. רבע מהאוכלוסיה הושמד בשנות ה70 כולל חלק גדול מהאוכלוסיה המבוגרת ומרבית האינטלקטואלים וכיום יש בה בייבי בום.
    שרפה היא הדרך הזולה לברוא יערות כדי ליצור אדמה חקלאית. כבר 7000 שנה האדם משמיד יערות בעיקר על ידי שרפות. מרבית אירופה והודו היו מכוסים ביערות בעבר.

    השבמחק
  4. החיה המסוכנת עלי אדמות ממשיכה בהרס הכדור - ומבטיחה שלא ישאר כלום לדורות הבאים.
    אם אלוהים הכל יכול??? ברא את העולם הזה??? איך זה שהוא לא משתלט עליו ודואג להמשך קיומו??? כנראה שמשהו השתבש והוא החליט לחרב הכל ולהתחיל מהתחלה.....

    השבמחק