מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום ראשון, 11 בפברואר 2018

מקונג דיסקברי טרייל


כשני קילומטר לאחר שהסתיימה הטיילת של סטונג טראנג, בדיוק על מפגש הנהרות, נגמר הכביש ועברתי לדרך עפר. יום המנוחה עשה את שלו, ורכבתי במרץ ובקצב טוב. הדרך הובילה על גדת הנהר ממש, בין דקלי קוקוס ענקיים ובננות פרא. מעת לעת הנהר הציץ מבין העצים - נוף יפה מאוד. כרגיל בקמבודיה הבקתות והילדים עם ה"הלו הלו" שלהם המשיכו לכל אורך הדרך. בהמשך הנהר נעשה מעניין יותר והופיעו בו איים. אחרי כשלושים ק"מ מצאתי את המקום שבו אמורה להיות המעבורת אל האי שבו אני אמור לעשות את הלילה. היה שם איזה מזח קטן, לא משהו שאתה מקשר למעבורת, ושום דבר מעבר לזה. החלטתי להמתין.


עד מהרה הופיע אופנוע עם ארגזים של סחורה ועצר על המזח הקטן. עכשיו הייתי בטוח שזו התחנה של המעבורת. ניסיתי לשאול אותו מתי תגיע המעבורת,  אך לא הצלחתי ליצור שום תקשורת. אחר כך הופיעו עוד כמה טוסטוסים, וגם אחד שבא ברגל עם חבילות. כולם התרכזו על המזח הקטן, והיה ברור לפי התכונה הכללית שהמעבורת עומדת להגיע. גם אני מיהרתי והצבתי את האופניים על המזח, ואז באופן מפתיע המזח החל לנוע. מתברר שהמזח הוא המעבורת עצמה! באחת מפינות הפלטפורמה הותנע מנוע שלא הבחנתי בו קודם, וההפלגה החלה. כעבור כשלושה ק"מ ועשרים דקות הגענו אל החוף שממול. היה שם שביל אחד ויחיד, והתחלתי לנוע לאורכו, תוך מאבק בחולות לסירוגין.

המעבורת

בלב הכפר עצרתי וניסיתי להבחין בשלט או סימן לגסט האוס כפי שמצויין במפה. בסוף שאלתי מישהו, סימן לי 'תמשיך'. אחרי כמה מאות מטרים שוב שאלתי, הצביעו לי על בית. יצאה אישה מבוגרת ואמרה "הום סטיי" כשהיא מצביעה על עצמה. מזל טוב, הגעתי! הגברת שאלה אותי דברים ואני שאלתי אותה - שום תקשורת. בסוף איש זקן שהיה שם כל הזמן ורק עכשיו הבחנתי בו הצביע על ערסל קשור בין הכלונסאות, ואני השתרעתי עליו ומיד נרדמתי…

הום סטיי זה כאן

כשהתעוררתי הזקנה סימנה לי ללכת. לא הבנתי. היא קראה לנערה שמגמגמת קצת אנגלית, וזו ווידאה שאני לוקח איתי את הטלפון ומשכה אותי אל שביל בין העצים. הלכתי קצת, ופתאום יצאתי אל חוף חולי רחב, ובו עשרות סירות. השמש עמדה מעל האופק, שולחת קרניים כתומות על פני המים -  השקיעה עמדה להתחיל, ואני התחלתי לצלם…
באמת שקשה לתאר את הקסם. אולי ניתן לתמונות לדבר:





9


הסתובבתי על החוף כמעט עד חשכה. החוף, שהיה שומם כשהגעתי, היה עכשיו מלא אקשן: הרבה מהסירות יצאו לנהר, סירות אחרות חזרו, וכמה זאטוטים השתכשכו במים. אגב, מי הנהר צלולים לחלוטין, ויש להם ריח של מים וטעם של מים. מים חיים!

כמעט החשיך ואני מיהרתי לחפש את השביל חזרה הביתה, כשראיתי דמות מוכרת עולה מהנהר - כשהתקרב זיהיתי את הזקן מהבית, ובידו צרור דגים גדולים ויפים, גלינג - נפל האסימון - הנה ארוחת הערב שלי!


הדג הגיע מבושל ברוטב כהה חריף, משהו דומה למטבוחה, והיה טעים ביותר. ביקשתי מהנערה לעשות סיור בבית, שהפתיע אותי לגמרי. זה צריף בנוי על כלונסאות, כשהרצפה בגובה 4 מטר מהקרקע. קירות הצריף וגם הרצפה בנויים לוחות עץ עם רווח של כסנטימטר בין לוח ללוח, כך שהבית מחורר כולו, ומואר, ומאוורר. מבחוץ זה נראה צריף עלוב, אבל מבפנים הבית נקי מרווח ונעים מאוד. בפינות יש ערסלים עם אפריון מעליהם נגד היתושים, בהם וישנים בני הבית. לי הוקצה חדר ניפרד, כלומר פינה מופרדת ע"י מחיצת עץ, עם מיטה וכיסא. בפינת החלל המרכזי יש מצבר גדול שניזון מפאנל סולארי שעל הגג, ואיליו מחוברים מטעני הטלפונים, והנורה היחידה שמאירה את הבית כולו. השירותים הם צריף קטן בחצר, ובו שירותי בול קליעה, ושוקת בטון מלאה במים עם קערת פלסטיק לשאיבה, ולידה משטח עץ לעמידה - המקלחת. העסק כולו נקי ומקורצף, ולא הייתה לי עם זה שום בעיה.

הבית מבפנים

בבוקר האישה ציידה אותי 'בטייק אווי' לדרך - נודלס עם שאריות הדג מאתמול בתוך שקית ניילון. לקחתי את זה בעיקר כדי לא להעליב אותה. כשפניתי לרכוב דרומה לקצה האי, הנערה רצה אחרי ואמרה שאין שם מוצא (אצלי במפה מסומן שם מעבורת), ועלי לחזור למזח שממנו באתי. בכל זאת התקדמתי דרומה כשלושה קמ עד שהדרך נגמרה בחולות, ושבתי על עקבותיי אחר כבוד…

כשהגעתי למזח השמש כבר דפקה חזק. שאלתי על מעבורת לקו-קנייר, התחנה הבאה על פי המפה של "מקונג דיסקברי טרייל", שם אמור להתחיל הסינגל החולי שממנו חששתי. האיש סימן 'לא'. שאלתי את האישה שמכרה מיץ קנה סוכר, עשתה תנועות של 'מה אתה פסיכי?' ו 'זה רחוק - ג'הינם!'. הופיע איש מבוגר עם פוזה של מבין, אמר שים 50 דולר אני לוקח אותך. מה? נראה לי מחיר מופקע לגמרי. לפי המפה המרחק לשם הוא 15 ק"מ, בעוד שאם אני רוכב על השבילים בגדה זה נראה כ 40 קילומטר, ואני רעב וצמא, והשמש קופחת, ועוד לא התחלתי את היום…

הבית מבחוץ

התיישבתי מתחת לעץ כדי לחשב את דרכי, ולפתע שקית ה'טייק אווי' שתלויה לי על הכידון מהבוקר נראתה לי מגרה ממש כמו שווארמה בפיתה… קניתי כוס מיץ סוכר ואכלתי, ושבה נפשי. מצאתי במפת ה OSM בסמארטפון שביל הליכה שמוציא אותי לכביש, באורך כ 15 ק"מ. חשבתי שכמה חולי שזה לא יהיה, זה עדיף על 40 ק"מ חולי. בשלב הזה בא האיש והציע הפלגה לקו-קנייר במחיר מבצע של ארבעים דולר, אבל אני לקחתי את המעבורת הרגילה לגדה שממול ועליתי על הסינגל לכיוון הכביש.

זה לא היה פשוט בכלל. התחפרתי בחולות, נתקעתי בסבך, איבדתי את השביל ומצאתי אותו שוב ושוב, ואז, כשכבר החלטתי למות וגמרנו, השביל נהיה מהודק וברור יותר, ובהדרגה הפך לדרך 4X4  סבירה, עד שלבסוף, כבר בשעת אחר צהריים, יצאתי לכביש…

יש דלת - יש בית!

אבל חכו רגע עם האנחת הרווחה, כי עוד לא תמו תלאותיי: מכאן רכבתי על כביש משובש ביותר, שרובו בשלבים שונים של סלילה, עם ים של משאיות מקרטעות ועדרים של טוסטוסים, עוד כארבעים ק"מ, עד שלא יכולתי יותר וירד החושך. עצרתי באיזו מסעדה לא ברורה שהסתבר שהיא גם סוג של פונדק דרכים: כשנסתיימה הסעודה פינו את החלל משולחנות ומתחו ערסלים ודרגשים מאולתרים בפינות, ועוברי הדרך, אני ביניהם, כל אחד וטוסטוסו/אופניו לצידו, שכבו לישון. אני לא התעצלתי וניפחתי את המזרן שלי. ישנתי כמו נסיך…

חבר במקלחת

הבוקר אור, וקיבלתי פינוק אדיר: בגט עם חביתה ונס קפה עם חלב מרוכז! איפה יש דברים כאלה? מכאן המשכתי ברכיבה שגרתית על הכביש המשובש כ 70 ק"מ, כשאני מגרש כל מחשבה לסטות ממנו לדרכי עפר, עד לעיר Kratie, עיר תיירותית על גדת הנהר שהאטרקציה שלה היא נקודה שבה אפשר לראות דולפיני מים מתוקים, ומצאתי בפוקס את הגסטהאוס המקסים שבו אני עכשיו. מיד עם הגיעי הכרזתי על יום חופש - תסכימו איתי שמה שמגיע - מגיע,  לא ככה?

החבר מהדרגש הסמוך יוצא לדרכו

ספויילר: לא ראיתי שום דולפין, גם לא זנב דג מלוח… בעצם דג מלוח ראיתי בשוק.

2 comments:

  1. מגיע בעבועבוע.
    נהייתי רעב, אבל בוורשה לא לימדו איך עושים חריימה

    השבמחק