המפגש הגדול

גדר אחד מקברי האחים ב"שדות ההרג"

כמעט אלף קילומטר אני רוכב כדי להגיע אליו, ושש מאות קילומטר אני רוכב על גדותיו של נהר המקונג (שני קילומטר רוחב), שוקע בחולות שלו, נאבד באיים שלו, מפליג במעבורות שלו, סופג את צרחות הילדים שלו, אוכל ומחרבן את האורז שלו - עד למקום שבו הוא נפגש עם אח שלו, נהר טונל סאפ (חצי קילומטר רוחב), ומכאן הוא כבר כל כך רחב, שהוא נראה כמו ים שזורם אל האוקיינוס.

מפגש הנהרות

בעונה הגשומה, כשמקונג רוצה לעלות על גדותיו, טונל סאפ מתהפך וזורם אחורה, ומזרים את עודפי המים לאגם גדול שהוא מחזיק במיוחד, מאתיים וחמישים קילומטר צפונה מכאן. כשאין גשם ומקונג מאיים להתייבש, טונל סאפ מחזיר לו את המים שצבר באגם, ובכך מאפשר לספינות התיירים להמשיך לשוט, לדייגים להמשיך לדוג ולווייטנאמים, מאתיים קילומטר דרומה מכאן, ליהנות מדלתה ענקית ושופעת במיוחד. טונל סאפ הוא הרגולטור של אח שלו הגדול.

ילדים עושים "טוק טוק"

למקום הזה - מקונג פינת טונל סאפ, שנקרא פנום פן וגרים בו מיליון וחצי, הגעתי בשעת צהריים לוהטת על אדי דלק אחרונים. זוג בלגים שנעצרו להתפעל מהאופניים ולתחקר אותי על המסע, הכווינו אותי לאזור שקט עם גסט האוסים טובים. נכנסתי לאחד, הסתגרתי בחדר עם המזגן בפול סטים, ויצאתי רק למחרת בבוקר, ורק מפאת הרעב. זה קצת מביך להגיד שהיה מסע קשה בארץ הכל כך שטוחה הזו, כשלא מדדתי יותר מ 250 מטר טיפוס מצטבר ביום רכיבה של 80 ק"מ, אבל יומיים שלמים רק ישנתי ואכלתי עד שצברתי מספיק כוח לסיבוב רגלי קצר בטיילת.

נראה קצת פרסי, לא?

פנום פן, יותר משהיא עיר, היא מקום מפגש. מלבד מפגש הנהרות, האומה הח'מרית נפגשת כאן עם העולם. היא מראה לו, ומסבירה לו, ונותנת לו שירותי תיירות הכי שאפשר בחור הזה, כולל זוג שוטרים חייכנים ודוברי שפות בכל פינת רחוב, שכל תפקידם הוא לעזור לתיירים להסתדר. והם באים. העיר מוצפת בתיירים מכל העולם. וגם עם עצמה קמבודיה נפגשת כאן. עם בליל הדתות המשוגע שלה, עם הדלות המשוועת, עם עברה, הרחוק והקרוב, עם עתידה. במקום הזה העם הקמבודי נאבק לזקוף את ראשו, וזה ניכר בכל פינה בעיר.

המוזיאון הלאומי. בניין מדהים ביופיו!

גם איתי הם נפגשים פה, הקמבודים. פתאום הם חביבים, כן מקשקשים קצת אנגלית, והרבה הרבה יותר פתוחים וקומוניקטיביים. וזה משפיע עלי - גם אני מרגיש יותר פתוח. למרות שלתחושתי אני עדיין לא מבין כלום, בין המטיילים בגסט האוס פתאום אני מומחה. פה אני מסביר איך להגיע ואיך להתנהג, שם מה כדאי ומה לא, לאלה עוזר לתכנן מסלול, להם ממליץ על מקומות.

הילדה ההולנדית הזו התיישבה במקום של הנזיר שכשאתה שם דולר בקערה הוא נותן לך ברכה וקושר לך סרט. אמרתי לה תני לי ברכה, אמרה לא שמת דולר. שמתי - והיא ברכה אותי לעיני הנזיר המשתומם!

הלכתי לאתר שנקרא "שדות ההרג". זה מתחם שממוקם כ 15 ק"מ מחוץ לעיר, שהיה בשנות השבעים מחנה השמדה של הח'מר רוז' (הח'מרים האדומים), שם חצי מהעם הקמבודי חיסל חצי אחר. זה אחד מעשרות אתרים כאלה שיש בכל קמבודיה. גילו שם עשרות קברי אחים, מאה שלדים ויותר בכל אחד. מסבירים שם איך זה התבצע טכנית, ואתה הולך ורואה עצמות אדם פזורות בשטח, ואלפי גולגלות. אבל לא מסבירים למה. או לפחות לא מספיק. אתר קשה.

ארבעה ימים שהיתי בפנום פן, ובעיקר נחתי ולמדתי. וזה היה בשבילי מעין סיכום של המסע המרתק בקמבודיה. קצוות התחברו לי, דברים התבררו, ועדיין, כמו מאות המקדשים החבויים בג'ונגל שטרם נתגלו, רב הנסתר על הגלוי במדינה הזו גם מבחינות רבות אחרות. למשל הדת, שהיא תרכובת לא מובנת של בודהיזם, הינדואיזם וברהמיזם, עם נגיעות של נצרות ואסלאם.

וכאן המסע שלי הגיע לפרשת דרכים: נותרו לי 11 ימים עד לטיסה הביתה מבנגקוק. הם לא יספיקו כדי לחזור ברכיבה לבנגקוק דרך חופי קמבודיה ותאילנד כפי שתכננתי תחילה. עומדת לפניי אופציה נוספת שגם עליה חשבתי עוד בשלב התכנון: להמשיך דרומה אל ווייטנאם ואל דלתת המקונג, ולקחת טיסה מהו-צ'י-מין סיטי לבנגקוק. מבחינת זמנים זה אפשרי, אבל אין לי כוח לעוד מדינה. לא יכול להכיל יותר. ווייטנאם ראויה למסע משלה, אשר בוא יבוא…

ובעודי מסתובב ברחוב ומתלבט, צד את עיני שלט באחד מסוכנויות מנסיעות על הפלגה בסירה מפנום פן צפונה על נהר טונל סאפ, ודרך האגם עד סיאם ריפ! (זה 250 ק"מ ונמשך שבע שעות) מיד נכנסתי וקניתי כרטיס למחר…

ועל ההפלגה המקסימה, הביקור החוזר בסיאם ריפ והמסע המטורף לבנגקוק בפוסט הבא… הישארו איתי!