למשעזבתי את קסטוריה ונפרדתי מהחוקרים, המטרה הייתה סלוניקי. בעיון מדוקדק במפה מצאתי נתיב שמוביל לפס גבוה, 1200 מטר, ואחרי הפס הולך בעמקים ובערוצי נהרות, בירידה הדרגתית וממושכת עד סלוניקי. ככל שטיפסתי בגובה נהיה קר והתחיל גשם דק ומעצבן, אבל בכל צומת יש מחסה, בית אבן קטן מזמנים אחרים, כך שהיה לי איפה להסתתר והפס עבר בקלות. ואז התחילה ירידה גדולה ונהדרת, דרך כפרים שבנויים על צלע הר, עד עיירה סתמית שבה מצאתי מלון סתמי.
מכאן נותרו לי 150 ק"מ עד סלוניקי וחיפשתי אפשרויות לינה בחצי הדרך, אבל זיהיתי רק עיר אחת שיש בה שני מלונות, והיא ממוקמת רק בשליש הדרך, כלומר כ 50 קמ קדימה, מה שעלול היה לחלק לי את הדרך לשלושה ימים של רכיבה מנהלתית. העיר שמה אדסה ולא ידעתי עליה כלום.
הגעתי לאדסה די מוקדם, מצאתי את החדר הפנוי היחידי בעיר וירדתי לטברנה הסמוכה לאכול, שם ישבה איזו גברת באחד השולחנות ושאלתי אם אפשר לחלוק שולחן. בשעת הארוחה היא אמרה לי: ראית כבר את המפלים? (לא לא הלכנו ביחד, היא כבר הייתה...)
מאחר ונותרו לי עוד כמה שעות עד השקיעה עליתי מיד על האופניים ויצאתי לחפש את המפלים.
גיליתי עיר שכולה קסם, שעשרות פלגים שוצפים בין רחובותיה, ולדגותיהם ים של טברנות ובתי קפה מקסימים. והמפל, אוקיי, אולי לא הכי גבוה ומרשים שראיתי, אבל יפה מאין כמוהו, וגם נגיש במיוחד, והוא נמצא בנקודת נוף מדהימה, בדיוק בנקודה שבה שנגמרים ההרים ומתחיל המישור - העיר בגובה 350 מטר מעל פני הים, והמישור שלמרגלותיה, שנמשך 100 קילומטר עד סלוניקי, בגובה 30 מטר. חתיכת מדרגה... בקיצור, ערב קסום עבר על כוחותנו, ובהפתעה גמורה.
כאן החל היום הארוך ביותר והקשה ביותר במסע (עד כה). לפני היו 95 ק"מ עד לפאתי סלוניקי, הכל במישור, והייתה לי אמביציה לא למרוח פה עוד יום ולהגיע. קמתי מוקדם, התארגנתי מהר ויצאתי לדרך... אלא שדבר אחד לא לקחתי בחשבון - הרוח. אחרי כמה קילומטרים של ירידה הסמרטפון הראה 27 מטר מעל פני הים, ואני על כביש כמעט ישר ואפילו עם שוליים סבירים, אבל לא מצליח להתקדם! מדווש מדווש, דופק בשמיים, ולא מפתח קצב! עצרתי להכין קפה בתקווה שזה יעזור, ורק אז שמתי לב שאני לא מצליח להדליק את הגזייה מרוב רוח, והיא מיזרחית! ואני מתקדם בדיוק מיזרחה!
בקיצור, לא וויתרתי, לחצתי ולחצתי. גם הרוח לא וויתרה. בשלב מסויים במהלך היום האופניים התחילו לשוט, וגיליתי שחסר אוויר באחורי. מה זה בא לי עכשיו. בטיפשות שכל רוכב מכיר, ניפחתי וקיוותי שזה יסתדר מעצמו... כיוונתי לאתר קמפינג בסלוניקי שהופיע לי במפה, אמנם במיקום קצת תמוה בלב שכונת מגורים (בדרך כלל קמפים ממוקמים מחוץ לעיר). לא חלפו כמה קילומטרים - ועוד ניפוח, עוד עשרים דקות - ניפוח, וכל רוכב טיפש יודע כמה זה נוהל מתיש...
ובדיוק בשעת השקיעה, מזיע ורצוץ נכנסתי לשכונה. לא קמפינג ולא נעליים, אפילו לא קפקפים קרועים. סתם שכונה. עמדתי שם כמה דקות כמו פסיכי, לא מסוגל לזוז. נכנסתי לבאר סמוך לאספרסו מהיר לעידוד הנפש, וכשאני יוצא - הקידמי פלאט! כלומר פנצ'ר בשני הגלגלים! מה זה עכשיו! למשאבה עצמה כבר לא היה כוח... מיד פתחתי בוקינג והזמנתי מלון. על שפת המדרכה מתחת לפנס רחוב ולעיני העוברים ושבים פירקתי האופניים, הפכתי, החלפתי פנימיות תוך שאני בודק בקפדנות את הצמיגים, ולא התביישתי לבקש משני נערים לעזור לי לנפח (היו חמודים וגם קנו לי מים קרים).
וכך, בתשע וחצי בערב, סמרטוט מזדקן עם אופניים מאובקות שאני, אחרי 98 קמ של קשיים ותלאות ואל מול פני פקיד הקבלה הנדהם, נכנסתי בשערי המלון.
סלוניקי! שלושת רבעי מסלול מאחוריי!
קוביקו!! אוסף של פניני לשון ושכיות חמדה ..ממש שרשרת פנינים המסע הזה שלך!! והלוואי עלי להיות בנדנה מזדקנת בעוד פרק 'השרדות' מופלאה שכזאת..
השבמחקכן, הרוח מוכרת לנו, זוכר את הרכיבה המשותפת במונטנה?
השבמחקיומיים של רוח אכזרית..
לקח לך 3 שנים להחליף ברקסים ומזלג :-) :-) :-)
השבמחקכנראה כדי לעבור למרתון פלוס tour, תזדקק ל6 שנים.:-) :-) :-) :-) :-) :-)
כל אחד והקצב שלו.
תקר בצמיג טורינג טוב אמור להיות אירוע מאוד יוצא דופן. בעיקרון מרתון פלוס על שלושת סוגיו, מחזיק לפחות 30 אלף קמ, כאשר ה=15 אלף הראשונים עם אפס תקרים.
מעבר לכך קיימים צמיגים אחרים מעולים של חברות אחרות.