מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שני, 11 בספטמבר 2017

עולם אחר

כשנכנסים לארץ חדשה, במיוחד באזורים הפריפריליים שלה שמחוץ למסלולי התיירים, כשהשפה זרה לחלוטין והמקומיים לא מורגלים לזרים, זה קצת קשה. אין שלטים באנגלית שמכווינים אותך, האנשים נראים שונים, אולי קצת מוזרים, והכל זר ואחר. וזה מרתיע. הרבה יותר קל ברובע התיירות בעיר הגדולה, שם כולם אזרחי העולם והדולר קונה הכל. במצבים האלה צריך לדעת ולזכור: אלה אנשים אחים. הם נראים שונה, לבושים אחרת, מדברים ומתנהגים אחרת, ומתפללים לאל אחר. אבל הם בני אדם. הצרכים הבסיסיים שלהם זהים לגמרי לשלי. הם יודעים את הצורך בארוחה טובה לאחר יום מפרך, במקלחת חמה, בסדין נקי ובחיוך, במאור פנים. וכשניכנס תייר לתחומם, הם שם כדי לעזור. את זה אני זוכר ומזכיר לעצמי כשאני נכנס אל העיירה הנידחת בקצה טורקיה.
אני נוסע לאט, מביט סביב, מנפנף למי שנועץ בי מבט, יודע שכאן חיים בני אדם, ושקט נפשי יורד עלי. כל הדאגות הסתיימו להיום. האנשים האלה ידאגו לי.

כשאני מגיע למרכז העיירה - שניים שלושה בתי קפה, חנות כולבו, מאפייה, קיוסק, מסגד וסביבו גן עם ספסלים וזקנים יושבים בהם - אני מחנה את האופניים באיזה צד וניגש אל הזקנים. אומר 'מה נשמע?' בעברית. הם לא יבינו, אבל האינטונציה תצא לי הכי טבעית בעברית, וזה הם מבינים מצוין. מציעים לי כיסא בצל. מישהו בא מבית הקפה עם כוס מים קרים. הוטל? הוא שואל. אני מהנהן, הוא מסמן לי בוא. את האופניים אני משאיר במקומם, הזקנים מסמנים לי שהם משגיחים. בעל בית המלון יודע כמה מילים באנגלית. בנימוס רב ובלי חטטנות הוא שואל כמה שאלות. אני עונה. כן, אני ישראלי. נוסע לאיסטנבול. כן, על האופניים.

כשאני יורד לאחר מקלחת אני הולך ישר לבית הקפה. זה מוזר: כתוב בשלט "קפה אינטרנט" אבל מגישים שם רק תה או איירן, ואין אינטרנט. אבל יש לי חבר שם. בעל הבית, זה שהביא לי מים קרים קודם. הוא מחליף כמה מילים עם המלצר, וזה מציב לי שולחן בחוץ, שם קולטים ווי פיי. אחד הזקנים מצביע על מסעדה מעבר לרחוב. מייד המלצר אומר לא, אל תקום, נביא לך את האוכל לפה. הוא שורק למלצר מהמסעדה שבא בריצה עם מפה וסכום. הוא מנסה לתאר לי את המנות. אני עוצר אותו - ממילא אני לא מבין כלום - תביא לי מה שנראה לך. "תמם!" הוא אומר בחיוך, שזה למיטב הבנתי, "סבבה", או "סגרנו". האוכל פשוט ונפלא, ערימה של קבבונים קטנים על האש, סלט, לחם.

אחר כך אני מסתובב קצת ברחוב, מציץ למסגד, שנראה ענק ומפואר מבחוץ אבל בפנים זה אולם ריק לגמרי עם שטיחים על הרצפה, קונה אשכול ענבים בחנות הירקות, קונה עוגיות במאפייה. נדמה שכולם כבר מכירים אותי. שני נערים ניגשים בהיסוס, אחד מהם מגמגם קצת אנגלית. הם שואלים כמה עולים האופניים שלי. אלפיים דולר אני אומר. הם נגנבים. לא מאמינים. אפילו אלפיים לירות טורקיות נשמע להם סכום דמיוני.

בבוקר כשאני יוצא לדרך אני רענן ומלא מרץ. יופי של חניית לילה הייתה לי כאן. ויש לי חברים ותיקים להפרד מהם: בעל הקפה שחרג ממנהגו והכין לי קפה בבוקר, המלצר מהמסעדה, אחד הנערים שהופיע משומקום, וכמובן בעל המלון שעומד בפתח ומנפנף לי. אנשים טובים. מוסלמים, אז מה.

זו בדיוק הנשמה של המסע הזה. בשביל זה באתי עד לכאן, ורק על אופניים זה אפשרי. אטרקציות, ערים עתיקות, מונומנטים מפורסמים זה יפה, אבל לא נוגע כמו מפגש עם אנשים שונים מעולמות מקבילים.

אבל עכשיו זה נגמר. עכשיו אני רוכב לאורך חוף ים מרמרה, נותרו לי עוד כ 120 ק"מ עד איסטנבול - יומיים, וככול שאני מתקרב אני בסביבה אורבנית יותר ויותר, על כבישים סואנים ומלונות זבל שאין בהם כלום. רכיבה מנהלתית. אני כבר עייף מאוד, גם פיזית גם נפשית. לא יכול להכיל עוד. מת להגיע.

 עיירה קטנה - מסגד ענק

רוליג הילס כל הדרך

השוק. המלון בדיוק מאחורי המשאית

שומרים לי על האופניים

הקופסת לבן זה מיים מינרליים

ים מרמרה, בעברית ים השיש

ניסיתי לרדת לכביש צדדי, עד שהוא נגמר לפתע

2 comments:

  1. אתה עייף, תשוש, מת שיגמר ואני לא רוצה שהסיפור שלך יסתיים, הריטואל הכמעט יומי של קריאת הפוסט שלך מהיום שעבר, פשוט חוויה שמשאירה טעם של עוד ושלא יגמר, כל הכבוד ותודה על ששיתפת אותנו

    השבמחק
  2. אוי, כבר תיכף נגמר... כל כך מהר?

    השבמחק