מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שני, 4 בספטמבר 2017

מיצוס / מותו של נמל


תמיד אהבתי ספינות ונמלים. בתור טיול בר-מצווה, הורי שלחו אותי עם דודתי לביקור אצל סבי וקרובי משפחה באיזמיר. טיסה, נסיעה לחו"ל בכלל, הייתה אז עסק לעשירים, אבל הורי הצליחו במאמץ רב ובקומבינות ופרוטקציות למצוא לנו מקום באוניה. ההפלגה ארכה שלושה ימים, שבהם נקלענו לים סוער והאוניה היטלטלה ככליפת אגוז. אני חטפתי מחלת ים נוראית ולא הפסקתי להקיא, ואף על פי כן לא ויתרתי על מקומי על הסיפון, סמוך לחרטום הספינה.

סבי ז"ל, יהודי חכם שהיה סוחר בדים בשוק של איזמיר, עלה על העניין, ובכל בוקר, לאחר שהסדיר את ענייני החנות, היה לוקח אותי אל נמל שהיה שוקק וסואן, ומפקיד אותי אצל חבריו הסוורים למשך היום, והם היו עורכים לי סיורים גנובים בספינות משא ובין המחסנים והסחורות. פעם או פעמיים אף הגניבו אותי לספינת דייג להפלגה של כמה שעות (גם שם התהפכה לי הבטן אבל לא היה איכפת לי).

מאז ועד היום אני נמשך לנמלים ולערי נמל. על הנמל של סלוניקי נכתב במדריכי הטיולים שהוא הנמל הראשי של יוון (לא נכון, פיראוס הוא הראשי), ושיוצאות ממנו ספינות לכל פינה בים התיכון. לכן אין פלא שדבר ראשון שחיפשתי בסלוניקי זה הנמל. ולא רק כדי לראות אותו - הייתה לי גם תכנית מגירה למצוא לי איזו הפלגה עם האופניים, לאיזה אי נניח, לרכוב בו קצת, ולתפוס מעבורת לנמל מזרחי יותר, שמקרב אותי לאיסטנבול. כמו שעשיתי בספליט שבקרואטיה עם האי חוור.

מיצוס
בלילה כשהגעתי למלון, מלבד פקיד הקבלה היה שם עוד אדם שישב בלובי, והוא עזר לי להכניס את האופניים לחדר המזוודות. משום מה התרשמתי שהוא מצוות המלון. בבוקר למחרת הוא גם היה שם, ניגשתי ושאלתי אותו איך מגיעים לנמל. הוא אמר אתה בטח מתכוון למגדל הלבן. אני מתכוון לנמל, איפה שהאוניות חונות, אמרתי. אהה, נכון, הוא אמר, יש שם איזה מוזיאון, והסביר לי.

מצאתי נמל שומם וריק. הלכתי והלכתי בין מחסנים ריקים, מגרשי ענק מוזנחים ושוממים, רציפים מחלידים, ארוכים ארוכים. באחת הפינות ראיתי שלט "כרטיסים למעבורת". עברתי דרך אולם "נסעים יוצאים" גדול וריק, ואולם "הפלגות מקומיות", גם הוא ריק, ובקצה האולם היה משרד אחד פעיל ועליו שלט "כרטיסים". הפקידה נראתה משועממת ואדישה. שאלתי אם אפשר לקבל מפה או תוכנית הפלגות. אין. יש רק מעבורת אחת, פעם ביום, שהולכת לאיים האלה והאלה, 100 יורו הלוך חזור, וצריך להזמין כרטיסים מראש. קצת נדהמתי. לא האמנתי. ניסיתי להכנס איתה לשיחה, להבין מה קורה עם הנמל הזה, כלום. היא לא שיתפה פעולה. הסתובבתי עוד קצת בנמל השומם, באחד המחסנים מצאתי את מה שאמור להיות מוזיאון הצילום. לא היה שם כלום מלבד כמה סטודנטים שעבדו בשיפוץ המבנה. לבסוף, בפחי נפש, עזבתי את המקום.

לעומת הנמל, העיר סלוניקי עליזה ותוססת. אין בה מונומנטים או אטרקציות מיוחדות שלא ראינו בכל עיר מבצר אחרת, ואין בה גם 'עיר עתיקה' וציורית כמו בדוברובניק או בעכו (קראתי שהעיר העתיקה נחרבה כולה בשריפת ענק שהייתה כאן ב 1917). אבל מטווה הרחובות, שבנוי על פי המתכונת הרומית, נהדר ומרחיב דעת, ולמרות הצפיפות והעומס התנועה זורמת יפה וחכם. ועוד משהו בענייני אדריכלות: אין בעיר הזו גורדי שחקים בכלל, מקסימום 8 קומות, והיא בנויה כולה על גבעה המשתפלת לים, כך שכל בתיה פונים לים, וכל הרחובות האורכיים נפתחים בכיכרות רחבות אל הים, וכך גם בעומק העיר נושבת רוח ים. נהדר!

הלכתי לחפש לי ארוחה. עסק מבלבל, כי אתה נכנס לרחוב שכולו מסעדות בשרשרת - מה תבחר? מה אתה מבין? ובמיוחד שחיפסתי משהו שהוא לא סופלאקי, שיצא לי כבר מכל החורים. ופתאום באחת הפינות קלטתי את האיש מהמלון. מייד ניגשתי אליו והוא הזמין אותי לשולחנו. "אם אתה מחפש מסעדה - מצאת", אמר לי, "וגם התיישבת בשולחן הנכון!" לחצנו ידיים. שמו מיצוס. תוך דקות השולחן עטה מפה, ונמלא צלוחיות קטנות עם מיני תבשילים ריחניים, ולצידם סלטים, זיתים וגבינות, בדיוק מה שחיפשתי!

ישבנו שם כמה שעות טובות. הוא דובר אנגלית טובה, והשיחה קלחה. הוא גר באחד מעיירות השדה במקדוניה, והוא כאן לרגל עסקים. כלומר עסקים שהיו. הייתה לו חנות הלבשה בעיר שלו, אבל הזמנים השתנו וה"מותגים" אכלו הכל. הוא נהג לבוא לסלוניקי לחידוש המלאי שלו פעמיים בשנה למשך שבוע, ויש לו חדר קבוע במלון שלנו זה שנים. עכשיו, כשהעסק שלו חוסל, אישתו מתה וילדיו פזורים בעולם, הוא ממשיך לבוא לסלוניקי פעמיים בשנה כדי לא לחוש את הבדידות, לדבריו.

אין טברנות אוטנטיות. המילה 'טברנה' לא מופיעה בכלל בשלטי המסעדות. כששאלתי את מיצוס, אמר שאים אני רואה טברנה, זה פייק לתיירים. יביאו איזה זקן שיקשקש בבוזוקי ויחלבו לך את הכסף. "הזמנים מתחלפים ידידי, רק אנחנו נשארים". "רוצה אוטנטי? צא מהמלון ב 11 בלילה, שב באחד הבארים, תשתה קצת, ותראה את השמחה ברחובות. מכל העולם התיירים באים לכאן לשמוח, זה לא משנה בוזוקי או לא בוזוקי, השמחה היא אוטנטית ובשבילה אני פה".

באותו לילה עשיתי כדיברי מיצוס. יצאתי, שתיתי, אפילו נדמה לי שרקדתי, אבל חזרתי למלון מדוכדך. הדרך קראה לי. רציתי לחזור לאופניים, להיות בתנועה, התגעגתי לאוהל, לגזייה, לזיעה. עלו בדעתי שורותיו של מיכה שיטרית:
"מיליוני אנשים לבד / ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה..."









תגובה 1: