לילה של יום מפרך

אז חזרתי לוולדן ולקחתי לי יום חופש, ועשיתי מה שעושים ביום חופש: טיפלתי קצת באופניים, עשיתי כביסה ואפילו הדלקתי אש וצליתי לי סטייק יפה שקניתי בסופר. על פי עצתו של יורם ובאופן ממש לא אופייני לי יצאתי היום מוקדם כדי לרכוב לפני שהרוח מתחילה, 7:40 הייתי על האופניים. נעליים. הרוח הייתה שם, מחכה לי, נגדית כהרגלה. חרקתי שניים ונלחמתי, ואם מרחוק זה נראה שהעמק שטוח, ממש לא - הכל גבעות עולות ויורדות. ואם חשבנו שכשנגיע לקצה העמק הסיוט יגמר - קצה העמק זה 30 מייל!.

ואז, באמצע העליה פתאום ברקים ורעמים וגשם רציני, ותוך דקות נהיה קור אימים. אין מה לעשות, מעיל גשם וממשיכים. הגשם נמשך חצי שעה, ועוד חצי שעה לאחר מכן פתאום יוצאת השמש ומתחילה לטגן אותך ללא שהיות. די פסיכי, אבל לזה כבר התרגלנו.

הגעתי לפס מתנשף כמו כלבלב, 2916 מטר, הכי גבוה עד עכשיו, ולקח לי 20 דקות להסדיר את הנשימה. אני בהחלט מרגיש את הגובה ואין לי אוויר. אבל כאן לא נגמרה הסאגה כמו שהיינו מצפים, שמכאן והלאה זה הכל ירידה ולא צריך לפדל, אז זהו... שבדיוק לרוח הנגדית לא היה מה לעשות וראתה את סחבק מנסה קצת להנות...

היה לי ברור שאני לא מגיע עד העיירה ואיתרתי קמפ בחצי הדרך, אלא שסופ"ש עכשיו והכל מלא. נזכרתי שכל האזור פה הוא "נשיונל פורסט" ומותר להקים אוהל איפה שרוצים, אז מיליתי מים בקמפ ואיתרתי מקום לא רחוק ליד הנחל, והנה אני כאן בלי קמפגראונד, רק קמפ, מתארגן ללילה של יום מפרך.

זה 2915 מטר, אין לי אוויר אפילו לחייך

ההר שצמח לו סנפיר