גוד בלסינג!

המישור הגדול מהפוסט הקודם? נשנה את שמו ברשותכם ל"מישור הרוחות", שכל כך הרבה עברתי בו, שאין לי מושג מאיפה להתחיל. אז נעשה את זה הפעם אינפורמטיבי.

מג'קסון טיפסתי לאורך נהרות וחניתי בקמפים מבודדים לאורכם עד שהגעתי למישור (אגב, שמו האמיתי וויומינג רד דזרט). אז התחילה הרוח. זו רוח דרומית ממש חזקה והיא מתחילה כל יום ב 10:00 ונשמכת עד סביבות 10 בלילה. בלילה די שקט. הטוררים החכמים משקימים קום כדי להמנע מהרוח, אני אף פעם לא מצליח לצאת לדרך לפני 9 בבוקר, ומאחר שהנתיב שלי הולך דרום מזרחה אני רוכב לתוך הרוח כל היום, ומסיים את היום כעבור 40-50 מייל רצוץ מחוק ושבור והרוס, וזו הסיבה שאני לא כותב כלום ובקושי מצלם. אני פשוט נופל בתוך האוהל ונמחק. באמצע הלילה אני מתעורר רועד מקור, ואז מארגן את עצמי עמוק בתוך הסק"ש ומתעורר בבוקר.

המישור הוא עצום, כמעט לאורך כל וויומינג, והוא ריק ושטוח לחלוטין. רק משטח ענק של אפר עם כביש צר שחוצה אותו. במרחק מצפון אני רואה רכס מושלג, זה הרכס שהמסלול הרשמי עובר בו, ואני שומע מיורם שרוכב שם שהמצב שם לא יותר טוב. מצאתי עיירה נידחת, 100 תושבים עם מוטל מתפורר ונכנסתי. נפלתי על המיטה ולא זוכר כלום. למחרת הגעתי לקמפ גראוד בלב השממה שהתגלה כנחמד מאוד, ובו פגשתי את החלילן החרש ושלושת הדודניות הזקנות, והיתה מסיבת ברביקיו נהדרת (עליה יסופר בכתבה בבייקפאנל שתופיע בימים הקרובים).

ושוב יצאתי לדרך בלי נקודת יעד לאורך הכביש, ובאמצע היום, כשעצרתי להשתין (קצת בעיה בישימון ללא עץ או שיח ומול הרוח...) ולאכול משהו, עוצרת לידי ניידת, ושוטר במדים עם יד על האקדח יוצא, ואומר לי מה אתה עושה סר?
- משתין, אופיסר.
- הכל בסדר איתך, סר?
- כן אופיסר, רק נרטבו לי קצת הנעליים... די רוחני אצלכם. עשיתי משהו לא בסדר?
- מאיפה אתה, סר?
ישראל אדוני.
- יזרואיל?!!!
- יס סר
- ויש לך דרכון איתך?
- בוודאי אופיסר. רוצה לראות אותו?
- לא סר. רק רציתי לבדוק שהכל בסדר איתך ויש לך מספיק מים, כי עוד 34 מייל קדימה לא תמצא כלום. הב א גוד דיי, אנד רייד סייף סר!
- תנק יו אופיסר, גוד ביי!

וכל הזמן הזה הוא לא הוריד את יד ימין מנרתיק האקדח ואת יד שמאל ממיצחיית הכובע, אולי כדי שהאקדח לא יעוף ברוח והכובע יירה אם אני אעשה שטויות, מה שאכן עלה בדעתי אבל לא ראיתי איזה שטות אני יכול לעשות פה חוץ מלהשתין מול הרוח. הוא בכל זאת היה חביב כמיטב יכולתו, וחשבתי להצדיע, אבל באמצע הרמת היד הבנתי שזה יכול לצאת מגוכך והורדתי את היד במהירות לעמידת דום מתוחה. וזה כנראה מה שגרם לשוטר השני שישב כל העת בניידת ורשם כשעל הדשבורד מול עיניו אקדח גדול, לפתוח את הדלת שלו לכדי סדק מאיים.

התקרית הסתיימה בשלום ואני הפקתי את הלקחים שלי: לא להשתין מול הרוח ולא לנסות להצדיע לשוטרים.

בסוף הדרך המטורפת הזו הגעתי לעיר תעשייתית בשם ,רוק ספרינגס', או בעברית 'עין הסלע' ואם תרצו את זה ביותר יפה: 'עינות צורים' ואל תגידו לי שעברית לא שפה יפה. שם התנחלתי במוטל פשפשים בשכונת העוני של העיר וזכיתי לכבוד מלכים מהמקסיקנים שהביאו לי מתנות, טאקוס, וויסקי, ואפילו קמע למזל.

הדרך מעינות צורים לרולינס, שם אני חובר שוב למסלול הטראנס אמריקה אורכה 110 מייל על אינטרסטייט 80 העמוס במשאיות, והיה ברור שלא אצליח לעשות אותה ביום אחד. הבעיה הייתה שאין כלום בדרך ולא היה לי מושג איפה אני הולך להעביר את הלילה. לאחר כשלושים מייל די מתישים טנדר תקוע עם צמיג שהתפורר על השול, והנהג מתוסכל בטירוף כי חסר לו רק כלי אחד -:מפתח אלן קטן לפתיחת הטסות. מייד שלפתי את סט האלנים שלי שנמצא על הכידון, ותוך עשר דקות הגלגל הוחלף. צ'ארלי, זה שמו, וחבר שלו רופרט היו כל כך שמחים, שבלי ששאלתי העלו את האופניים מאחורה ואמרו לוקחים אותך לרולינס!

כשישבתי בקבינה והביסט דפקה תאוצה מטורפת צ'ארלי סיפר לי תוך עקיפות פסיכיות את פילאי השבי שלו: 6.6 ליטר טורבו דיזל עם שני מגדשים, מערכת פליטה קסטום וגיר מכוון לספידינג. אמרתי צ'ארלי, זה מזל כפול, גם לי גם לך, ומיד רופרט קפץ מאחורה " איטס א בלסינג! אי טל יו איטס א בלסינג פרום גוד!" צ'רלי הסביר שגם רופרט הוא דאבל: גם דפוק גם דתי... 

צ'ארלי שמח

השבי טסה

מישור הרוחות

צ'ארלי מתוסכל