התחנה האחרונה

אני יושב עם שני חברי אדס ומיטצ'. זה הערב השלישי שלנו כאן. זה סיבוב הבירות השלישי שלנו הערב. אדס ומיטצ' זוממים על עוד סיבוב, אני וויתרתי, לא יכול יותר. אני הולך להכין קפה במקינטה של אדס עם שאריות הגז בגזיה שלי. כשיגמר הגז, אז יגמר, וישאר לנו רק האספרסו של הבאר.

אנחנו לא מדברים הרבה. מדי פעם אדס לוקח את הגיטרה, מנגן כמה אקורדים ועוזב. זה מפליא וגם מוזר: זוהי התחנה האחרונה של שלושתנו. אדס הגיע מאמסטרדם ורכב 2600 קמ במשך 7 שבועות, מיטצ' התחיל בלונדון ורכב 3800 קמ במשך 8 שבועות, אני באתי מאמסטרדם ורכבתי 4700 קמ במשך 11 שבועות. בדיוק על זה נאמר: "כל הדרכים מובילות לרומא". אל אף היותנו זאבים בודדים נראה שהרושם שהמסע השאיר בכל אחד מאיתנו דומה להפליא. גם צורת המסע דומה מאוד. מיטצ' שולח לבן שלו גלוית דואר עם בול, כמו פעם, שעל צידה האחורי הוא מצייר את חוויותיו מכל מקום. גלויה בכל יום. הוא עובד סוציאלי במקצועו וצייר חובב, והגלויות האלה הן יומן המסע שלו. הוא בחור ממש מצחיק והבדיחות שלו מפילות.
אדס כל כך התרשם ממנו, שכתב עליו שיר.

אדס הוא מוסיקאי הולנדי שעובד בטראפיה במוסיקה עם ילדים אוטיסטים.  לאחר עשרים שנות נישואין הוא העיז וביקש מאישתו לצאת לחופש לבד לכמה שבועות, ולהפתעתו היא פירגנה. הוא כותב שיר בכל יום על חוויותיו, ומקליט אותו באייפון שלו. זה יומן המסע שלו. הבעיה שלו היא שהזיכרון של האייפון מפוצץ. אתמול הבחור מהבאר של הקמפ עבד שלוש שעות כדי לפנות לו זיכרון. יש לו גיטרה זעירה והוא מנגן בה יפה מאוד. בכל עיר שהוא מגיע הוא מחפש את כיכר נגני הרחוב ומנגן איתם. לעיתים הוא נכנס למועדוני ג'אז ומבקש מנגן הבס לנגן במקומו. השירים היומיים שלו הם בלוזים קטנים, ממש נהדרים. אני אוהב אותו מאוד.

ואני - אני כותב את השורות האלה, בכל יום דף. מיטצ' מאוד מתרשם מהבלוג שלי ודפדף בו אתמול שעה שלמה. אתה לא מבין כלום, זה בעברית! אני אומר. אני רואה את צורת הפסקאות, את התמונות ומבין, הוא אומר. אתה כותב יפה מאוד, צורנית. וואלה. מחמאה כזו עוד לא קיבלתי ¥®©¿¿¿¡¡¡

עולה בדעתי שאנחנו שלושה טרובאדורים, פייטנים נודדים על אופניים, והמפגש שלנו על אף שהוא אקראי לגמרי, הוא מובן מאיליו ומתבקש. כל בוקר כל אחד מאיתנו רוכב כל הדרך אל העיר - וזו דרך ארוכה, על אף שהקמפ נמצא 9 קמ בקו אווירי מווילה בורגזה, זה 20 קמ כל כיוון עם פיתולי הנהר - מסתובב מה שמסתובב כל היום, ובערב אנחנו נפגשים כאן בבאר, לפעמים מי מאיתנו מתאר משהו נקודתי שראה וכולנו מזדהים, צוחקים קצת ושותקים. עולה בדעתי שזוהי אווירת סוף קורס: הבדיחות נורא מצחיקות, אבל די עצוב בעצם.

נו, אז איך רומא אתם שואלים?
סבלנות חברים, אני לומד...