פילד-קוק (טבח שדה)

חייב לגייס את עצמי ואת מכשירי האומלל, ולכתוב את החוויות שעוברות עלי. הכל כל כך דחוס, שאני לא מוצא את הזמן, וסוללה מספיק טעונה.

איך שיצאתי לדרך הבוקר התחילו העליות. התחילו ולא נגמרו. ידעתי שזה הולך לבוא, עשיתי שעורי בית, עיינתי במפה, ועם כל זה, ולמרות שהזהירו אותי (זולו תודה על הרמז) לא באמת ידעתי למה אני נכנס. אני מרגיש חזק, ישנתי טוב, אמרתי לעצמי 'עברנו את האלפים, נעבור גם את זה' עצמי, בלי להמתין שניה אמר 'איי אחחח אחחח...' התעלמתי.

העליה ממש פסיכית. בלתי נתפסת. כביש צר, משובש, חלקים שלמים מתמטטים ממפולות בוץ, שיפוע רצוף ללא שום הפוגות. מי שקרא לטרק הזה "מסלול אופניים" דפוק בראש. או חולה נפש. או שניהם. מידי פעם ראיתי רוכבי כביש מסוקסים עוקפים אותי אך בקושי, עם אפניי הקרבון שלהם הקלות מן האוויר. הם רואים אותי על המשאית, ובאין אוויר להגיד מילה זוקפים אגודל לאות הערכה. אני רק מניד ראש, חוסך כל טיפת אנרגיה.

אבל עם כל הקושי אני ממשיך. הילוך 1-1, 5 קמש, וממשיך, והגובה מצטבר. והינה מעבר לפינה שני רוכבי טורינג עם ציוד מלא, כמוני, באים בירידה מולי! מה אתם עושים כאן? מה אתה עושה כאן?? אני? סתם, מטייל. אתם? גם סתם, מסתובבים. כמו שהיה לי כיף לפגוש אותם, כך גם להם. הם באים מאנגליה, התחילו במרסיי, כבר עברו 1800 קמ, והם על יורו וולו 7, אותו מסלול כמוני. גם מנווטים עם אותה מפה בדיוק! הזהרתי אותם לגבי כביש שהתמוטט בהמשך והם סימנו להם את הנקודה. הם יידעו אותי על מפל קטן ומקסים בהמשך. הם פול וריצ'י צעירים וקולים. ממש אהבתי לפגוש אותם. כמו אחים. חבל שאנחנו בכיוונים הפוכים. אגב, גם הם נתפסו בגשם הגדול ולקחו רכבת...

אחרי חצי שעה שאנחנו עומדים ומפטפטים בצידי הדרך ראינו שאנחנו רעבים, ואין שום מסעדה לא קדימה ולא אחורה, אמרתי תוציאו מה שיש לכם ואני את שלי ונעשה ארוחה. מילאתי סיר גדול במים, שפכתי פנימה שתי שקיות מרק מהיר מסוגים שונים אחד ממני אחד מהם, חצי חבילה פסטה ממני, קופסת תירס מהם וקצת שמן זית ועגבניה מעוכה שהיה לי. בישלתי הכל עד שהפסטה התרככה. יצא מרק עבה, נזיד, משביע וטעים עד דמעות! וכאן זכיתי לתואר המגניב "בסט פילד-קוק אבר!" ממש הרגשתי איך הכתפיים מתרוממות לי מרוב גאווה...

מאוד רציתי להמשיך עם שני החמודים האלה, או לקחת אותם הביתה, כל כך נעים לפגוש מישהו באותו ראש כמוך, אבל חייבים להפרד. הם רצו להמליץ לי על קמפינג בפירנצה, אבל שכחו את השם (כל כך כמוני!) עד שריצ'י פתאום אומר "איטס און דה שוגר!" ושולף לי שקיות סוכר שהם גנבו בקמפינג ועליהם הלוגו. אמרתי: "איי און יו וואן ספון אוף שוגר" וכך נפרדנו...

העליה נעשתה עוד יותר קשה, הרבה מעבר ליכולתי, הרבה יותר ממה שעברתי באלפים כולם, וחלקים גדולים דחפתי ברגל. מידי כמה קמ יש פתאום ירידה קצרה וחדה בה אתה מפסיד עשרות מטרים שכבר טיפסת תוך שניה, כדי לטפס אותם שוב. הבנתי מרוכבי הכביש שעצרו ליידי שזה מסלול מפורסם, אחד הקשים בעולם, ורוכבים מפורסמים רבים באים להתאמן כאן. הם אומרים שלכול אורך הקטע הזה, כ 25 קמ, השיפוע לא יורד מ 12%!

אבל אני יורק דם מרוב מאמץ ונהנה! הדרך כל כך יפה! כל כמה דקות מעיין קטן נובע מהקיר, פלג משכשך ומעליו גשר עץ רעוע, יער אורנים עבות משני צידי הדרך, כניסייה קטנה עם צריח צנוע מול הנוף, בקיצור - שמח שאני כאן! לא יכולתי לבחור דרך טובה יותר!

כבר שעת אחר צהרים ועוד לא עברתי 30 קמ, וכבר אין בי מתום. עצרתי על ספסל ליד מעיין, לא יכול לזוז. עצרו ליידי שני רוכבים, שפוכים גם הם, ונגנבו ממני: איך הגעת לפה? אחרי כמה דקות להסדרת הנשימה הם יורדים מהאופניים, טופחים על שכמי ואומרים לי: "און קילומטרו - בסטה!" יענו עוד קילומטר וזהו! אני מעיף מבט במכשיר, הגובה הוא 970 מטר, ואני יודע (מהאנגלים) שהפס הוא בגובה 1000! עוד קמ למנייק!!!
אני כל כך מתעודד מהם שאני קם על רגלי העופרת-יצוקה האומללות שלי, ובכוחות נפש שלא ידעתי על קיומם מתחיל לדווש...

פתאום ראיתי את שמיי התכלת בין העצים, וידעתי שהגעתי לפס. טוב, הם קצת שיקרו, זה היה שלושה קמ, וגם האנגלים טיפה זייפו - הפס היה בגובה 1040, אבל הם כולם נתנו לי את הכוח להמשיך, ועל כך אני אוהב אותם! עוד כמה מטרים הלאה, והנה העמק של פירנצה פרוס כולו אלף מטר מתחתי! אומר ולא אבוש, דמעות עלו בעיניי...

ואז באה הירידה הגדולה, בלתי אפשרית ממש כמו העליה, כל הדרך ברקסים עד הסוף עד שהייתי צריך לעצור כמה פעמים כדי להרפות את הידיים. חשבתי על פול וריצ'י, איך הם עשו את העליה הזו? והם נראו לי שוקלים עוד יותר ממני (תראו בתמונה)!

המשך עלילות אותו ערב בפוסט הבא...