המסך יורד

‏יום ראשון 24 אוגוסט 2014

שלום לכולם,

אני בדירתי בתל אביב, מול המחשב השולחני שלי.

אני עדיין לא לגמרי פה, קצת באופוריה, קצת בדיכאון, והמשונה ביותר: מרגיש קצת זר. זר לחיי. עניינים שעזבתי מאחוריי כשנסעתי, ערימת הניירות שמפוצצת את תיבת הדואר, הפתקים שנותרו על השולחן, התזכירים שהמתינו לי על המסך, הכל נראה לי הבל, שטויות של מישהו אחר. אני עדיין לא מעוניין לוותר על האנרגיה הנפשית העצומה שהתפנתה לי כשעזבתי את כל זה, והופנתה למחשבה בהירה ולהרחבת הדעת, לכוח פיזי ולתעצומות נפש. שלושה ימים, עד אתמול, לא פרקתי את התיקים של המסע אלא המשכתי  לחיות פחות או יותר על הסט הנזירי הזה שבו אני בוטח, שיש בו כל מה שאני צריך, וחשוב מזה – אין בו שום דבר שאני לא צריך. אני מביט בתכולת התיקים האלה ובסידורם הפנימי, ואני רואה את עצמי, צלול וברור.

עברתי חוויה עצומה. חוויה כל כך עמוקה ומורכבת, רבת פנים ורבת רבדים, שאין לי אפשרות לסכם אותה בכמה מילים, וגם לא לתפוס אותה בתודעה בימים אחדים. ברור לי שמשהו בי השתנה. אולי הפכתי למובהק יותר, ליותר אני.
במסע הזה גיליתי איך אני אוהב לטייל, ואולי אפילו איך אני רוצה לחיות.

אין לי אפשרות להביא נתונים מדויקים על המסע, מאחר שחלק מהקלטות המסלול היומיות אבדו לי והנותרים פזורים בשני מכשירים ובפורמטים שונים, אך הינה מה שחישבתי:

97 יום

מהם 80 ימי רכיבה

ממוצע ביום רכיבה: 64 ק"מ

בחשבון פשוט 5120 ק"מ (לזה יש להוסיף את מה שרכבתי בימי ה'לא רכיבה', סיורים בערים וכו')

היום הארוך ביותר 94 ק"מ

לגבי הגובה המצטבר, אין לי איך להעריך. היו ימים עם הרבה מאוד טיפוס, מעל 2000 מטר, והיו  גם לא מעט ימים של מישורים אינסופיים.

הקטעים שאהבתי במיוחד: מסלול הוולטבה מפראג עד הדנובה, מסלול האלפ אדריאה, והקטע מפירנצה ועד רומא – טוסקנה אומבריה וונטו.

הקטע המשמים ביותר: לאורך האלבה מברלין עד פראג.

המדינה הנעימה ביותר: צ'כיה

המדינה הבלתי נסבלת ביותר: אוסטריה

לא נפלתי אף פעם ולא נפצעתי ולא הייתי חולה בכלל, גם לא כאב ראש קטן. הפסדתי 7 קילו ממשקלי – 10%.

תודה לכם שהייתם איתי. בזכותכם הצלחתי לתעד את המסע במילים - בפוסטים היומיים ששלחתי לכם - תיעוד נאמן ומדויק. כשאני קורא עכשיו אחד מהפוסטים, מיד אני זוכר את המקום, את הפרצופים והצלילים, את הנסיבות והתחושות. אני ממליץ לכל אחד מכם לצאת פעם, לכשיבשילו התנאים, למסע שכזה, בלי לספור את הזמן. אם תרצו לשאול, להתייעץ - אני כאן.

ולסיום הומז' קטן למכשיר גדול:

קוראים לו סמסונג גלקסי S-II. הרבה עבר עליו: הוא נרטב אין ספור פעמים, טבל בבוץ, נפל על חצץ ולתוך חול, נחבט בסלעים, ספג זיעה, קולה, מיונז וריבה ונצלה שעות בשמש קופחת. יש לו שריטה על המסך, כמה דפיקות במסגרת החיצונית, מכסה אחורי שבור, שקע טעינה חצי עובד ולחצן מגמגם. 

הוא שימש אותי לניווט והתמצאות, לתקשורת, אינטרנט, מיילים, צילום, כתיבה ותיעוד, תזכורות והתראות, לאיתור חדרי מלון, להזמנת כרטיסי טיסה, למוסיקה ובידור לעת מצוא. במקלדת הווירטואלית הזעירה שלו כתבתי את כל הבלוג הזה.
הסמרטה לא אכזב, אף לא פעם אחת.

בימים הקרובים אקנה לי טלפון חדש, והסמסונג עם כל תכולתו: המפות, הטקסטים, התמונות, המסלולים ונקודות הציון, יקבל מקום של כבוד על המדף, כאלבום מזכרת אלקטרוני למסע המופלא שעשינו יחד.

בימים הקרובים אשתדל להעלות גלריית תמונות, ואולי אכתוב מתישהו, איפשהו סקירה קצת יותר נרחבת על המסע - המשיכו לעקוב.

אז,
היו שלום בינתיים - עד למסע הבא,

מדאון טאון תל אביב,

שלכם,

קובי אשל