לאורך כל הירידה הגדולה אל העמק שמעתי רעש קטן ומטריד מאיזור הגלגל הקדמי ולא הצלחתי לזהות בעיה. מאוחר יותר, כבר במישור, שמתי לב שההיגוי לא לגמרי יציב, כאילו משהו הולך להתפרק. שוב עצרתי, כבר בשעת דמדומים, וגיליתי שהבנד שמחזיק את הסבל הקדמי אל המזלג נשבר (ראו תמונה) היה ברור לי שבקרוב הסבל כולו יקרוס. הצמדתי אותו עם אזיקון ונכנסתי לקפה שממול ובקשתי אספרסו דאבל. האיש, שעמד בפתח חנותו וראה אותי מתמודד עם הסבל, אמר לא, לא דבל. אני נותן לך אספרסו קטן ואחרי זה עוד אחד.
כשחזרתי לאופניים מצאתי את הסדק במוט הקדמי של הסבל (תמונה שניה, סמוך לדיסק). ככה זה לא יחזיק עוד קילומטר, אבל מה עושים? רוקנתי את התיק מדברים כבדים ככל שיכולתי, הוצאתי קצת אוויר מהקדמי שיהיה שיכוך, ורכבתי הלאה בחיפוש הקמפ, מתפלל לנס.
זה לקח עוד שלושים קילומטר עד שהבנתי שאין שום קמפ, ובחושך גמור אחרי עשר בלילה החלטתי שאני לא מסוגל להמשיך מטר נוסף, וחיפשתי פיסת עשב להקים עליו אוהל. תוך כדי פירוק הציוד ראיתי שלט ניאון "hotel" כמה עשרות מטר ממני. נכנסתי. מחר אמשיך את הקילומטרים הבודדים שנותרו לי, וסרט חדש יתחיל....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה