השועל של עמרם

הגעתי בנסיעה עד חניון הלילה הסמוך לגבעת יוכבד, לא הרחק מעמודי עמרם. זו הייתה שעת דמדומים והייתי לבד בחניון. התכנון שלי היה להעביר את הלילה כאן ולצאת בבוקר לטיול רגלי של יומיים בסביבה. בשעה שהקמתי את האוהל בפינה הרחוקה של הרחבה, אי שם בעומק הנקיקים שמעלי שועל זקף את אוזניו, רחרח את האוויר וגופו נדרך לקראת הלילה הממשמש. חושיו החדים גילו לו שמישהו התנחל בחניון שלו, והוא לא הולך לפספס הזדמנות כזו. הבעיה היחידה הייתה שהוא ידע שהלילה יהיה ירח כמעט מלא שישטוף באור את כל הארץ ולא יתאפשר לו להתגנב בחסות החשיכה.

כשהאוהל היה מוכן כבר החלה החשיכה לרדת. הייתי טרוד בהכנות לארוחת הערב, ואם היה איזשהו רחש דרדור אבנים במעלה הוואדי, לא הבחנתי בו. האדמה בפינה שתפסתי הייתה חולית ונעימה, ובהיסח הדעת הורדתי את הסנדלים. כשסיימתי לאכול ואספתי את השאריות כבר היה חשוך מאוד ונאלצתי להדליק את הפנס, ובהסטה אקראית של האלומה על פני הסלעים שבמרחק ראיתי את זוג עיניי היהלומים נוצצים אלי מהחושך, וידעתי שאני לא לבד. ואז הגיע טנדר עם זוג מטיילים, שהתמקמו בקצה השני של הרחבה, כמאתיים מטר ממני. אז עכשיו יש לי גם שכנים.

גם השועל הבחין בשכנים החדשים, שלא בטובתו - הוא הריח את הכלב שלהם. השועל הוא קטן ורזה, וכלב זו בהחלט בעיה בשבילו, אבל הוא מכיר את האזור מצוין, זה השטח שלו, ולכלב אין סיכוי לתפוש אותו בנקיקים. אבל בכל זאת ברור שהוא לא יוכל להתקרב למחנה של החדשים, ועל הכוונת נותר רק האיש עם האוהל שבקצה הרחבה .

השועל לא עשה חשבון. הוא היה רעב מאוד, והוא ידע שהזמן שלו מוגבל, רק מאור אחרון ועד זריחת הירח. פחות משעה. הוא גם ידע שאנשים, אחרי שהם אוכלים, הם זורקים את השאריות אל המיכל הסגור שבקצה חניון הלילה, או מחביאים בתוך האוהל, וזה אומר שהוא חייב לחטוף משהו בזמן הארוחה, כשהם ישובים על הארץ, קשה להם לקום וכל האוכל מפוזר לפניהם. זה הצ'נס שלו.

ואז הירח נתן את ההצגה שלו ודפק זריחה מהממת, צהוב צהוב, גדול גדול, ושטף את השמים באור חיוור ואת ההרים בסילואטות וצללים כמו בסרט סוראליסטי בשחור לבן. אין לי מצלמה טובה, רק הטלפון, ואין טעם לנסות לצלם, אבל אולי יותר טוב ככה, כשהסצנה נשארת רק שלי ורק של הרגע הזה. באותו הרגע גם השכנים כיבו פנסים. אז הירח גם שלהם מסתבר.

השועל ראה שהוא מאחר - האיש כבר כמעט מסיים את הארוחה והירח כבר עלה, ונותר לו בארסנל רק טריק אחד שתמיד מצליח: להתגלות. מהניסיון הוא ידע שאנשים אוהבים לצלם את חיות הבר, וכמה צילומים מוצלחים מרככים אותם והם זורקים לחיות אוכל. הוא זקף אוזניים בערנות מקסימלית, שפף את זנבו כדי לאותת מסכנות, אזר אומץ והתגלה.

הירח עלה בינתיים במעלה השמיים ואורו היה כל כך בהיר שלא נזקקתי לפנס בכלל. עלה בדעתי לעשות טיול קטן לאור הירח אל עמודי עמרם שנמצאים כקילומטר ממני. סיימתי את הקפה במהירות ואספתי את החפצים הפזורים סביב, ואז הוא הוא הופיע - שועל רזה ויפה עם זנב ארוך ומפואר. הוא נעמד עשרה מטר ממני ונעץ מבט. כמה דקות עמדנו כך, בלי תנועה, מביטים זה בזה, ובעודי מנסה לצלם בכל זאת בלי להבהיל אותו שמתי לב שהוא לא בורח ואפילו מתקרב בתנועה איטית, בלתי מורגשת. מוזר. אולי הוא במצוקה? ניסיתי להתעלם ולהמשיך בעיסוקיי, והשועל ניצל את הרגע, התקרב עוד והתחיל לרחרח את האוהל ואת החפצים. אולי הוא צמא? מזגתי מים לכוס והנחתי אותה בניינו. הוא בא ללא היסוס ושתה. איזה כלל נושן שלימדו אותי פעם אומר שאסור לתת אוכל לחיות בר, כי הם עלולים לשכוח איך לצוד ועוד כמה סיבות שאני לא זוכר, אז בדקתי היטב שאין שום אוכל שהוא יכול להגיע איליו. אבל הוא לא וויתר והמשיך לרחרח, ולא ברח גם כשניסיתי, בעדינות יש לומר, לגרש אותו.

וכך רקדנו שעה ארוכה: אני צועד לעברו - הוא נסוג, אני מפנה גב - הוא מתקדם. בסוף השועל נעלם, ואני התארגנתי לטיול לאור הירח שלי, אבל מצאתי רק סנדל אחד. חיפשתי שעה ארוכה בכל מקום, הדלקתי פנסים וגם את אורות האוטו וסרקתי את כל הסביבה כולל מתחת לאוהל ומתחת לאוטו, אבל הסנדל לא היה בשום מקום. יכול להיות שהשועל גנב לי אותו? הזוי, אבל הכל כאן הזיה אחת גדולה. מה לעזאזל הוא צריך סנדל? מה הוא מנסה, לשחק איתי? לנקום בי? בסוף החלטתי ללכת לישון במחשבה שבוודאי אמצא את הסנדל בבוקר. שעה ארוכה התהפכתי בתוך האוהל לקול נביחות הכלב של השכנים שלא הצליח להתעלם מריח השועל שבאוויר. לא קל להירדם כשאתה דואג לגורלו של הסנדל שלך.

השועל התקדם לאטו במעלה הוואדי. לא הלך לו הלילה וכוחו עזב אותו. הוא לא זכר מתי הייתה הארוחה האחרונה שלו, וניסה להסתגל לרעיון שגם הלילה הוא יישאר רעב. הוא עצר לרגע לאזור כוחות ושמט את הסנדל מפיו, לפני שימשיך הלאה. חבל על האנרגיה שהוא מבזבז כדי לגרור את החפץ המסריח הזה, שאי אפשר אפילו סתם ללעוס אותו.

בבוקר, נואש מלמצוא את הסנדל, דידיתי יחף את דרך הטרשים עד עמודי עמרם, כדי לא לשוב הביתה כלאומת שבאתי. כשחזרתי לחניון ברגליים דואבות, רגע לפני שנכנסתי לאוטו ובאיחור של עשר שעות, פתחתי קופסת טונה ושפכתי אותה במקום שבו עמד האוהל, לפני שיצאתי לדרך הארוכה צפונה.