העליה האחרונה בהחלט

אני רוכב בימים האחרונים בארץ קשה ומבותרת, עם עשרות ומאות ערוצים עמוקים ותלולים, שמצטלבים שוב ושוב ויוצרים צוקים גבוהים ואנכיים, ועל כל צוק עיר מבצר עתיקה. המסלול שלי לא מוותר לי על שום עיר, והדרכים תלולות כמו גהינום. לפחות רבע מהדרך אני נאלץ לדחוף ברגל, וזה עושה אותי איטי להחריד. בימים האלה לא עברתי יותר מ 45 - 50 קמ ביום, והרבה מעל אלף מטר טיפוס. אני גם די עייף, לא מספיק להתאושש לגמרי מערב עד בוקר, אבל לא מסוגל לוותר לעצמי ליום מנוחה, רוצה מאוד להגיע לרומא.

אתמול כשעברתי באחת הערים היפות האלה ראיתי מלון יפה בתוך ארמון בין החומות, בגדתי בכל עקרונותי ונכנסתי ספונטנית. החדר וכל המלון כולו היה באמת מקסים, כמו מבוך מימי הביניים. טיילתי קצת בעיר לעת ערב, וראיתי הרבה ציירים, כל אחד והכן שלו, יושבים על החומה ומציירים באובססיה. למחרת - כלומר הבוקר - בארוחת הבוקר ישבו איתי שתי נשים יפות ותמירות, אחת כושית והאחרת לבנה, וטחנו את המוח בלי סוף על אומנות. הבנתי שהן המורות של כל הציירים האלה והם באיזושהי סדנת שטח. הן דיברו בסיסמאות נבובות ובפאטוס מוגזם, כאילו הן מורות לדרמה. שמחתי שאני לא אחד התלמידים...

היום אני ממש מושך בשיניים. לפניי כשבעים קמ עד הקמפ הצפוני של רומא, ולשם אני שואף. אני רוכב ברציפות, ולמעט שתיים שלוש הפסקות קצרות לאספרסו לא עוצר. אני יודע שהמסלול שלי לוקח אותי בדרכים הקשות יותר, שאם הייתי נע בכבישים ראשיים זה היה הרבה יותר קל,  אבל אין לי שום חשק לרכב עם משאיות בכביש עמוס, ולא יכול לוותר על מה שהדרך מראה לי.

לקראת הערב, כשכבר חשבתי שלעולם לא אגיע ואני מטפס בעוד עליה בלתי אפשרית, אני רואה את הקצה העליה  כמה מאות מטרים קדימה, ולאחריו - כלום. שמיים כחולים. פתאום גל של התרגשות חולף עלי, בבת אחת אני קולט שזו - כן כן, קשה להאמין - זו העליה האחרונה! אחרונה אחרונה! סופית! רישמית!! ברגליים רוטטות ממאמץ והתרגשות אני עובר את קו הרכס, והינה העמק נפרש לרגלי, ואי שם במרחק (19 קמ על פי המפה) אני רואה גוש אורבני צפוף ודחוס - רומא!

כאן הירשתי לעצמי, למרות שעת הדימדומים והמרחק שעוד נותר לי, לחלץ את הגזיה ממעמקי אחד התיקים, ולגלגל סיגריה במתינות ובדקדקנות. שעה ארוכה ישבתי שם על הארץ, מנסה לארגן את מחשבותי, לתפוש איפה אני ומה אני רואה, מה עשיתי ולאן הגעתי. רומא, העיר שכל הדרכים מובילות אליה פרושה בכול אורותיה 350 מטר מתחתי. לבסוף, כבר בחושך, קמתי והתחלתי לגלוש בירידות.

טוב, אז היו עוד כמה עליות קטנות, אבל ברגע כזה מותר לא לדקדק בקטנות, נכון?
אני יושב כעת בחוף טבריה (נהר טיבר, שעל שמו קרוי טיבריוס, שקרא את טבריה על שמו), בקמפינג שנמצא כ 7 קמ מצפון למרכז העיר. בקושי הקמתי את האוהל וגררתי את עצמי למקלחת. מחר אקדיש את הבוקר לחיפושי טיסה ואשאיר לעצמי כמה ימים לתור את רומא.

איטליה היא ארץ שונה, מיוחדת ומעניינת מכל הארצות שעברתי, במיוחד טוסקנה אומבריה וונטו, והשאירה בי רושם גדול, וגם השליכה על הבנה עמוקה יותר של כל אירופה, אבל זה כבר שייך לפוסט הבא, אחרי הביקור ברומא...

אגב:
הנהגים האיטלקים אכן פראיים ומהירים כמו שאומרים, אבל הם נוהגים מצויין ונותנים זכות קדימה לאופניים בכל מצב!
הרוב המוחלט של כלי הרכב באיטליה הם מכוניות מיני ישנות וידניות. פיאט אונו, רנו 5, פורד פייסטה, כל אחת בת 15 לפחות מאוד נפוצות כאן

בתמונה ריקשה ווספה, כלי רכב נפוץ כאן: מנוע וספה 125 סמ"ק שתי פעימות, שלושה הילוכים קדמיים ואותם שלושה רוורס (יש מנוף שהופך את כיוון הגיר) גיל - 30, כושר נשיאה 350 ק"ג. סוחב בכל עליה.