שהיתי בפירנצה, בקמפינג "מיכאלאנג'לו" המזוויע שלושה לילות. כל יום השקם בבוקר סגרתי את האוהל ויצאתי העירה על האופניים, וחזרתי מאוחר בלילה. ביום השני שכחתי לסגור את האוהל בצאתי, ובהיותי בעיר שוב היה שבר ענן וגשם זלעפות ניתח. האוהל וכל החפצים שבפנים, משק השינה ועד אחרון הבגדים הפך לבריכה, ולא רק זאת אלא שכל חרקי היער, זוחלי הביצה ורכיכות הגינה מצאו בו מקלט, וצבא יתושים מרחף על פני תהום...
לא אלאה אתכם, אומר רק שביליתי את הלילה על רצפת המסעדה, מנמנם ומקלל חליפות.
הלכתי לשלוש חנויות אופניים גדולות לנסות למצוא פתרון לסבל השבור - אין להם את החלק/אופניים לא סטנדרטיות/ייקח שבוע ויעלה 100 יורו - הן התשובות שקיבלתי, עד שהבנתי שמהם לא יצא כלום. באחת הסמטאות ראיתי מתקן טוסטוסים זקן עם ידיים שחורות ומיובלות. הוא קרא לספרית השכנה כדי שתתרגם בנינו, מהסקרנות נאספו עוד כמה שכנים ומכרים לבלבל את המוח ולהשיא עיצות. מהרגע שהצלחתי להסביר לו מה הבעיה, זה לקח שתי דקות ועלה שני יורו. את התיקון וגם את האומן תראו בתמונות שלמטה.
הבחור עם החולצה האדומה בתמונה השלישית הוא ריכארד, והוא אוסטרי מזלצבורג. הוא איש ביישן וחכם, מהנדס רכבות במקצועו, שהרגיש מחנק, עלה על האופניים ויצא את ביתו ברגע אחד ללא שום תכנון מוקדם. כשראה שהטיול שלו מתארך, החל לרכוש ציוד בדרך, תחילה תיקים, ובשלב אחר, כשהבין שמלונות לא מתאימים לו, גם שק"ש ואוהל. זה היום העשרים מאז שיצא ואין לו מושג מתי יחזור. הוא חצה את האלפים בנתיב שאני חציתי, ומגראדו הגיע לכאן בדרך מעט שונה משלי, דרך וורונה. בילינו יום שלם יחד וחלקנו שולחן לארוחת ערב. לא נפרדנו. קמתי בבוקר השלישי והוא פשוט לא היה.
אחרי שכל הבוקר ייבשתי את הציוד בשמש ובמכונת היבוש, יצאתי את פירנצה בשעת צוהרים וכעבור שעה קלה כבר דיוושתי בין כרמים וטרסות אבן עתיקות, ובאפי עלו ריחות בוסתנים ועשבי בר, וצריחי אבן אדומה ביצבצו בין עצי הזית. טוסקנה! התרונן ליבי, הינה אני בא!
עד מהרה באו גם העליות לצנן את התלהבותי, והשמש החלה קופחת ומטגנת את מוחי ואגלי הזיעה ניגרים ומעוורים את עיניי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה