מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

אדינבורו - עיר או מעשיית שיכורים?

בשניה האחרונה, מתנשף בכבדות ועם סנדוויצ' חצי אכול בפה, הצלחתי להגיע לקווין סטריט מס' 1, רחבת הכניסה לקתדרלה. בזריזות של חתול רחוב (ששכחתי שעוד נותרה בי) קשרתי את האופניים לאיזה ברזל, וסקרתי את הרחבה. היו שם כמה קבוצות מתארגנות בפינות שונות, אבל איזו היא הקבוצה שלי? ניגש אלי בחור שאל אם אני אנגלית? אנגלית, אנגלית! עניתי. הוא לקח אותי ביד ומסר אותי לידי בחורה קטנה בעלת מטריה אדומה, והיא האירה פניה אלי כאילו אני הדוד העשיר מאמריקה. 


אתמול, כשחיפשתי את דרכי אל העיר, עברתי ליד טור של בניינים מודרניים גדולים עם כתובת גדולה עליהם: "קווין סטיודנטס רזידנס" ובקטן "משכירים חדרים לעונת הקיץ". נכנסתי לשאול. זה חדר אישי עם שולחן כתיבה, וכל מה שסטודנט יכול לרצות, כולל שקעי USB בכל פינה וחדר אופניים מאובטח, במחיר מצחיק של 26 קוויט. כמובן שקפצתי על המציאה. הבחור בקבלה התרוצץ לעזור לי, וכשהגענו לחדר האופניים הצביע על האופניים שלו (פיג'ו ווינטג' מדהימות), והפך להיות האיש שלי בהנהלה. מיד הגדלתי לשני לילות. 


היינו שישה בקבוצה: זוג הולנדים, שלישיה אמריקאית ממוצא אוסטרלי ואני. בעלת המטריה האדומה אמרה ששמה מגי והיא תהיה המדריכה שלנו, ומאחר שאנחנו עומדים לעבור ארבע שעות ביחד, כדאי שנעשה סבב הכרות. כשהגיע תורי להציג את עצמי אמרתי שאני ישראלי ושהגעתי הנה מלונדון באופניים. כן, באופניים. כן כן, כל הדרך. האנשים התקרבו והחלו השאלות: איפה התחלתי? בלונדון. כמה זמן לקח לי? כארבעה שבועות. כמה מיילים? כאלף. ועוד ועוד. בסוף סבב ההיכרות, מגי, כולה מאושרת, חוללה בריקוד סקוטי קטן (קדימון לכישוריה המופלאים של הבעלת המטריה האדומה, שעוד יתגלו בהמשך) ואמרה קובי, גיבשת לי את הקבוצה נהדר, ואפשר להתחיל! 


כבר מהיום הראשון שנכנסתי לסקוטלנד שמתי לב לכך שהסקוטים, כמעט בכל משפט שהם אומרים יש איזו בדיחות דעת, וגם טון חבוי של התנצלות. כאילו 'אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל אצלנו הסקוטים ככה זה עוד מימי המלכה'. כמו דיבור של מושבניקים ותיקים. זה מתקשר לכך שהסקוטים מעולם לא השלימו עם סיפוחם לאנגליה במרמה, או בטעות, תלוי איך מנסחים את זה, כי בכוח צבאי זה לא הלך להם. מגי בעלת המטריה הייתה מלאה בסיפורים שמדגימים זאת. למשל הסיפור על "רויאל מייל". זה הרחוב שמוביל מארמון המלוכה, שבו גר המלך, אל מצודת אדינבורו, שם בילה המלך את יום העבודה שלו.

מבט מהמצודה


הרחוב נקרא 'רויאל מייל' משום שאורכו מייל אחד והמלך עבר בו בכל יום הלוך ושוב, מהארמון שבקצהו האחד אל המצודה בקצה האחר, ואורכו מייל סקוטי אחד. אבל כשנוצרה הממלכה המאוחדת המלך עבר ללונדון, והרחוב, לדאבון ליבם של השיכורים, כבר לא היה מלכותי, והמייל האנגלי קצר מהמייל הסקוטי, כך שגם מייל הוא כבר לא היה. אבל העניין המקומם ביותר עבור הסקוטים היה כשבאה הוראה מלונדון לשנות את שם הרחוב ל'קווין סטריט'. הם פיתחו מנהג לירוק על השלט כל אימת שעברו לידו, דבר שהעליב ביותר את הממשל, עד שנאלצו להזיז את רחוב המלכה לרחוב אחר ולהחזיר את ה'רויאל מייל' למקומו… ותאמינו לי, זה עוד כלום. למגי היו עוד אלפיים סיפורים בבטן, והיא התעקשה להספיק הכל. 


כאן התחלתי לשאול את עצמי האם אדינבורו היא בכלל עיר או הלצת שיכורים? התהייה שלי עוד גברה, כשמגי הגיעה לסיפור על כלבו של השוטר האומלל שתפקידו היה לשמור על המגרש האפל שבו קברו את עצמות המוצאים להורג. בבדידותו השוטר אימץ כלב קטן בשם בובי, שליווה אותו כל לילה אל אפלת הקברים. כשהשוטר חלה, בובי היה רץ אל השטח ושומר עליו לבדו עד שבעליו יחלים. כשמת השוטר, בובי המשיך לשמור על קברו של השוטר עוד שנים רבות, כשהסוחרים מהשוק מביאים לו אוכל ובנו לו מחסה קטן. כשבובי מת, אבל גדול ירד על העיר. עשו לו הלוויה מלכותית עם יריות תותח והכל, ועד היום בובי הוא דמות נערצת באדינבורו… 

הפסל של בובי ומאחוריו הפאב על שמו. העוברים ושבים נוהגים ללטף את אפו לאות חיבה, לכן האף שחוק

ובעודנו עומדים פעורי פה מול קברו של בובי הכלב, לפתע בעלת המטריה האדומה פצחה בשיר מסורתי על בובי, בקול סופרן צלול ומשגע תוך צעדי מחול רחבים. פצחנו ששתנו במחיאות כפיים כל כך נלהבות, שהרחוב כולו הסתובב לראות מה קרה…

מגי

וזה נמשך ונמשך, כל סמטה והסיפור שלה, והכל חקוק באבן! 


שלושה ימים שלמים וגדושים ביליתי באדינבורו, עיר מקסימה שהיא כולה סיפורי מעשיות, שבנויה על צוק בזלת מוכה רוחות, שכדי לצאת לרחוב אתה צריך לשים אבנים בכיסים שלא תעוף. אדינבורו בהחלט נכנסת למקום גבוה ברשימת הערים האהובות עלי ביותר, לצד איסטמבול ותל אביב. כיף לטייל בעיר גדולה עם אופניים קלילים בלי ציוד, ועם גוגל מפות שנותן לך מסלול מתוקתק לכל אתר או כתובת. זה נותן חופש תנועה יוצא דופן שאין לתייר המצוי. 

המצודה

עכשיו ערב, ואני אורז את עצמי כדי לצאת מחר בבוקר לתחנת הרכבת ולנסוע לפורט ויליאם, כמאתיים קילומטר צפונה מכאן. ומשם? משם אלוהים גדול. 



5 תגובות:

  1. נהדר... לא הייתי באדינבורו אף פעם, איכשהו תמיד התפספס. איך מזג האוויר?

    השבמחק
  2. נהדר. לשאר הדברים אני מאמין לך, אבל המטריה נראית כתומה. . .
    בעלת המטרייה נראית חמודה.

    השבמחק
  3. האם תוכל לתת פרטים אודות המדריכה האנרגטית הזו. אשמח להצטרף לאחד מסיוריה. תודה

    השבמחק
  4. יש שבילי אופניים בעיר?

    השבמחק
  5. במענה לכותרת הפוסט: גם וגם.
    על פי התמונות - זו אחלה עיר.
    על פי הטקסט,ניראה שזו מעשיית שיכורים.

    השבמחק