בשדות תאילנד

זה לקח לי כמעט יום שלם לצאת מבנגקוק. שעות ארוכות דיוושתי ברחובות צפופים, כשאני מתקדם בעיקר ברחובות הראשיים הסואנים, כי הרחובות הצדדיים היו דחוסים כל כך בדוכנים, סחורות, אנשים וטוסטוסים, שהכידון שלי היה לעתים קרובות רחב מכדי לעבור. נדמה לי שרק אחרי כארבעים קילומטר מצאתי את עצמי בין שדות סוף סוף, אבל ענן הערפיח לא הפסיק. קניתי חבילת מסכות אף, אבל לא הצלחתי להשתמש בהן, גם ככה אני בקושי נושם.

לקראת סוף היום שמתי לב שלא צילמתי כלום. הארץ כל כך שטוחה שאין שום נוף ששווה צילום. מסביב אלה שדות אורז מוצפים, פה ושם שדה זרוע פועלים עד קצה האופק. בשלב מסוים סטיתי לכביש צדדי שהולך בכיוון הנכון, וזה היה צעד נכון מאוד, כי נכנסתי לסביבה כפרית מקסימה, ובמקום לחפש נופים התחלתי לשים לב לפרטים. לאנשים. על אף שהם משתמשים בטוסטוסים ובכלים בני חמישים ויותר והבתים פשוטים מאוד, הם לא נראים עניים, או פרימיטיביים, בכלל לא. מין תמהיל שכזה...

התאילנדים, גם אם לא הייתי קורא להם 'יפים', הם אסטטיים מאוד בעיניי. הם קטנים וקומפקטיים, וקומוניקטיביים מאוד בשפת הגוף שלהם. לנשים יש תבונת כפיים מדהימה, הגברים חזקים להפתיע ביחס לגודל שלהם. הם זריזים ועמלנים, ויחד עם זאת קצת שבוזים וטהבנים - איך לומר זאת. הזקנים יפים כמו ציור ויש להם חיוך גדול ומלא אור. כך גם הילדים. כבר סיגלתי לעצמי את הקידה הקטנה הזו שלהם בכל מפגש, זה מקסים! זה מבטא כבוד פשוט וראשוני לזולת, מה שכל כך חסר אצלנו. השפה זו בעיה בשבילי. אפילו להגיד 'תודה' עוד לא הצלחתי ללמוד. בקיצור הבנתם. אני מחבב תאילנדים.

באמצע הדרך בין השדות מסעדה. מסעדה זה סככה גדולה בין העצים עם שולחנות וכיסאות, בקצה המרוחק אזור תחום עם מחיצה. שם המטבח. יש המון כאלה, כל כמה קילומטרים יש אחת. המקום עמוס בפועלים שמגיעים בטנדרים או על טוסטוסים. לטבחית שני עוזרים עמלנים שמתרוצצים כשדים בין הסועדים. אני ניגש, מהסס, מיד נדחף לי תפריט ליד, בתאילנדית כמובן, אני לא מבין כלום. אחד העוזרים מנסה להסביר לי בסבלנות. פתאום הטבחית הזקנה יוצאת אלי, לוקחת את ידי ומובילה אותי לתוך המטבח. האחיזה שלה עדינה ונעימה. היא מראה לי כמה קערות במקרר, עם סוגי רכיכות ותמנונים... איכשהו אני מזהה שרימפס ומצביע עליהם. היא עדיין לא עוזבת, ומוליכה אותי במהירות לצידנית עם קרח וערימת כוסות, ממלאה לי כוס ומוליכה אותי אל השולחן שסמוך לאופניים. כל זה במהירות הברק, יש לה המון סועדים על הראש.

כשנגשתי לשלם והיא ספרה לי עודף הייתי נבוך - אמרו לי שלא נהוג כאן טיפ אבל רציתי לצ'פר אותה בכל זאת - היא כמו קראה את מחשבותיי, שמה את הכסף בכפי וסגרה אותה. היה לה מגע ידיים עדין מאין כמוהו. כמו משי.

אחר כך הופיעו שדות עם קני סוף. קני סוף? למה מגדלים אותם? פתאום זה הבזיק לי, ירדתי מהאופניים שברתי אחד וטעמתי. קני סוכר! מה שנקרא אצלנו קיינה פעם, כשמכרו לילדים פרק בחמישה גרוש.

עצרתי כדי להשתין ונכנסתי קצת לתוך היער שלצד הדרך כדי לחפש לי עץ, וכמנהג הזכרים, אני בוהה קדימה בשעת מעשה. על הגזע שמולי יש חריטה מסודרת, גאומטרית, וקערית קטנה קשורה למטה. מיד אני יודע: אני משתין על עץ גומי! איך אני יודע את זה ולא ראיתי עץ גומי מימיי? אנציקלופדיה "תרבות" חברים,  זוכרים? מסתבר שהרבה תרבות היא הרביצה בי, האנציקלופדיה הזו אי אז בשנות השישים. אני זוכר בבירור את תמונת החריטה הזו!

אני עדיין חולה, משתעל ובקושי נושם. אני מתקדם לאט, מנסה לא ללחוץ כדי לא להגיע לקוצר נשימה. הערב יורד, אני עייף מאוד ואין לי שום מושג איפה אני מוצא מלון עכשיו. מנסה פשוט לשאול אנשים, אולי מישהו יודע או פשוט ילין אותי או משהו... עוצרת אישה על קטנוע. הוטל? 'אחרי' היא מסמנת. שתי דקות ומגיעים. אחלה מלון, הגברת היא בעלת הבית. ניסים עדיין קורים לי.