מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום ראשון, 21 בינואר 2018

שביל החומוס

כשתאילנדית קטנה בפינת הרחוב אומרת לך בנגינה תאית אופיינית "סאלו, מה אמסה?" ואתה קולט (באיחור) שהיא אומרת "שלום, מה המצב?", שזה אומר שאתה מזוהה כישראלי מקילומטר, ושישראלים רבים מספור היו כאן לפניך.
בגל הקליטה השני אתה תופס שזה בכלל לא אישי, היא רק מנסה למכור לך פוט-מסז' או משהו, וישראלים זה אוצר טבע ומתת אל מבחינתה.
בקיצור, אם לסכם את התובנות, מה שהיא אומרת בעצם זה "וולקאם לשביל החומוס!"

יממת הטיסה הייתה קשה. יותר מידי זמן מטוס, יותר מידי זמן טרמינל, יותר מידי אוכל מטוסים. גם הרכיבה מהשדה לעיר היא תמיד מתישה, במיוחד כשבאמצע האוטוסטרדה הרב מסלולית גיליתי שאני רוכב נגד התנועה והמכוניות מזגזגות כדי לא להכנס בי, כי פה הרי נוסעים בצד שמאל, טמבל.

אבל עזבו, הגעתי לגסטהאוס נהדר, ישנתי טוב, קמתי בבוקר והכל שושנים!

מה יש להגיד על בנגקוק שלא אמרנו על כל מגה-סיטי אחרת? שהיא כמו כולן אבל נורא מיוחדת? את זה אפשר להגיד גם על איסטנבול, גם על ניו דלהי. כמו התאילנדים, שעדיין לא לגמרי עמדתי על טיבם, שהם נורא חמודים וחייכנים וקדים לך קידות, אבל איכשהו אתה מרגיש שהם מזייפים לך את זה - ככה גם המקדשים, הארמונות והפגודות של בנגקוק, זה כל כך מקושט ומוזהב, שזה נראה פייק. תפאורה.

במסעדה קטנה וצפופה שבה אכלתי, לפתע התחוללה מהומה מאחורי הדלפק. שתי התאילנדיות המגישות צרחו בבהלה וקפצו לאחור כאילו התהפכה להן הקלחת הרותחת. התברר שפיסלון הבודהה הקטן והמקושט לעייפה שעל המדף נפל. כלומר לא נפל על הריצפה אלא רק נפל על צידו. הבנות צרחו והתרוצצו וממש התקשו להרגע. דקות ארוכות לאחר האירוע כשניגשתי לשלם, ראיתי שהן עדיין חיוורות וממלמלות, וידיהן רועדות. אז אולי צבע הזהב שעל הפיסלון הוא פייק, אבל הבהלה והאמונה ממש ממש לא.

עליתי על סירת אוטובוס להפליג על הנהר והייתי כנראה כל כך מרותק למראות, שלא שמתי לב והערב ירד, ומצאתי את עצמי בחושך ברציף נידח בשכונת פחונים עלובה, רק אני ונזיר אחד ממושקף. עבר זמן ובאה סירה אחרת שהנזיר קפץ עליה, אז גם אני קפצתי. התברר שזו סירה שרק חוצה את הנהר לגדה שממול. מהנזיר הבנתי שהסירה שחוזרת העירה עוגנת רק ברציף שעזבנו, ושזה היה הסיבוב האחרון של הספינה החוצה. הנזיר רץ אל נהג הסירה שכבר התחיל לקפל ציוד, וזה רץ חזרה והניע את הסירה, כי הסירה האחרונה העירה עוברת בעוד חמש דקות, ולא עוצרת אם אין אף אחד על הרציף...

תפסתי אותה ממש ברגע האחרון. התוכנית שלי הייתה להפליג כל הדרך עד התחנה האחרונה בצד השני, אבל זה כבר יידחה למחר.




רחוב קוואסאן, תחנה חשובה על שביל החומוס

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה