קצת על תרבויות ואנשים

16/6, בדיוק חודש מהיציאה מהארץ

כל היום רכבתי ליד ההוא עם האופני שכיבה עם הנגרר, שעד עכשיו אין לי מושג איך קוראים לו. פגשתי אותו לראשונה אתמול כשהוא עקף אותי עם כל הסמיטריילר שלו בדיוק לפני הכניסה לקמפינג. החלפנו כמה מילים, בקשתי ממנו לצלם את האופניים שלו, אבל מהר מאוד הוא הסתגר באוהל שלו. היום כל היום עקפנו אחד את השני, כל פעם זרקתי לו איזה היי בסגנון אחר עד שפיצחתי אותו ועצרנו לבירה. יש לו מצלמה עם עדשה באורך חצי מטר ולוח פוטואלקטרי בשטח חצי דונם. גם הגובה שלו מתקרב לשני מטר. מסתבר שהאנגלית שלו חלשה וזו הסיבה שהוא לא מדבר. הוא ברלינאי, ועושה סיבוב מעגלי של 1500 קמ בשלושה שבועות. האופניים שלו נטו, ללא שום תוספות שוקלים 21 קג. וכך הגענו לקמפינג הזה, שנמצא בעיר עתיקה ויפהפיה (ותמחלו לי על השמות של הערים פה, זה בדיוק ההתמחות של הדיסלקציה שלי) ביחד. 

כאן פגשתי את אלכסנדר וטרי ההולנדים. הם לא זוג אבל הם מטיילים ביחד. שניהם מאוד התפעלו מהאופניים שלי. הראתי להם כמה תמונות מהרכיבות מדבר שלנו והם נגנבו לגמרי. אלכסנדר הקים כזה רעש עם ההתלהבות שלו, שזה הוציא את בעל אופני השכיבה מהאוהל (הענק) שלו, והוא ממש יצא מגדרו למראה הסינגלים בערבה, והיה לאדם אחר.

באמת אני שם לב שהאופניים שלי נתפשים כאן כמאוד מיוחדים, ועל אף שהם לא נועדו לטורינג כזה, וכל המתקנים מאולתרים, עדיין יש לי יתרון ברור על האחרים בזכות השיכוך הנהדר שלהם. אלכסנדר נתן לי את האופניים שלו לנסוע לסופר, מרחק כ 3 קמ, וראיתי מה זה. זה אמנם מאוד יציב וסוחב טוב, אבל נוקשה כמו קרש ואתה מזדעזע על כל אבן קטנה. אלה אופניים שנבנו לשאת מטען בדרכים סלולות וחלקות. כאן במזרח גרמניה, שהדרכים משובשות ומוזנחות, הם מקללים את אימ אימא שלהם.

אני חייב לציין שהרבה יותר קל לי עם הולנדים מאשר עם הגרמנים. ההולנדים הם איזי גוינג, ידידותיים ופתוחים, כמעט דומים לישראלים באופיים, בניגוד לגרמנים, שהם נוקשים וקפדנים, ולא מדברים אנגלית. למדתי גם להבדיל בין המזרח גרמנים לבין המערב גרמנים בתוך דקה של שיחה. המזרח גרמנים משתדלים להבין מה אתה אומר וללמוד כל מילה באנגלית, בעוד שהמערביים נשארים נוקשים ומכריחים אותך להבין את הגרמנית שלהם. הם גם יותר גבוהים ויותר בהירים. זה הגזע הארי. מיותר לציין שאני מחבב יותר את המזרח גרמנים, שמתייחסים לנפילת מסך הברזל כנס שקרה להם, בעוד שהמערביים רואים בזה אסון.

מסתבר שאני כאן בבצפר ענק, ממש אוניברסיטה של תרבויות ועמים. זה מעניין אותי הרבה יותר מסוגי אופניים. עכשיו אני מתחיל להבין לעומק את האימרה משעורי הסטוריה של כיתה ו' "אירופה היא ערש התרבות המערבית". נכון, וזה ניכר גם בטירות ובצריחים אהובי נפשי, ובדגלים שיש בכל מקום, רבדים רבדים של היסטוריה, כשהחדש לא מוחק את הישן אלא נבנה עליו, וזה לא רק במבנים, אלא ובעיקר בנוהגים, בשפה ובכל פן אחר של התרבות. כאן אני לומד שנימוס זה לא נחמדות, אלא כלל עתיק ונוקשה שאתה חייב לקיים גם אם אתה לא סובל את מי שמולך. במיוחד אם אתה לא סובל אותו. אם אתה מחבב אותו, מותר לך לחרוג מכללי הנימוס.

בכל מקרה ובכל מצב, מחווה אנושית כלפי האדם שמולך תעשה נפלאות: אתה נכנס עייף, רעב ומסריח ובשעה מאוחרת למסעדה, כשבדיוק הוא סוגר והוא עייף ועצבני מכל היום. לא בזין שלו עכשיו לשבור את השיניים עם האנגלית שלך ולספק את הגחמות שלך. במקום להתחיל להביא לך תפריט, הוא מציע לך את המנה שהכי קל לו להכין. אם אתה מתחיל לשאול שאלות ולבקש בקשות, הוא יגיד לך 'צטער, המטבח כבר סגור, רק משקאות. אבל אים אתה מתלהב ממה שהוא מציע בלי להבין בכלל על מה מדובר, ועושה סימנים שזה בדיוק מה שרצית, מובטח לך שתקבל מנה יפה מכל הלב, מה שזה לא יהיה, והוא וגם יעשה טלפונים למצוא לך מקום לינה, כי האיש הרגיש שאתה מתחשב בו.

שוב בדרך...

16/6
אני איש של דרך, זה ברור. המטרה היא רק אלמנט שמגדיר כיוון, מרחק וקושי. תחושת הסיפוק, גאוות ההישג מישכם רגע קצר, אך הדרך היא ארוכה ומתמשכת, לעיתים קלה וצולחת ולעתים קשה וכושלת. ברגע שהגעתי ליעד, תם קסמה של הדרך ונגוז. 

היום הגעתי ברכבת ללותרשטאט מהר מהצפוי, התארגנתי לרכיבה על הרציף והתגלגלתי אל העיר המוכרת, והנה נקלעתי ליריד או חג, שכול התושבים מחופשים בסגנון ימי הביניים. האנשים לאבירים והנשים למטרוניתות, הילדות לאיכרות בבגדי יוטה מהוהים, והילדים לשוליות ושליחים. בכל מקום היו פינות משוחזרות בדיוק מהמם, של בתי עסק שונים מאותה תקופה: סדנתו של הנפח ובה מפוח גדול על גחלים, ונפח מכה בברזל המלובן שהנער השוליה מוציא מין האש (אמיתי! תראו תמונות), ורצען, וטווה בפלך, ואופה עם תנור ברזל ענק על גחלים, הכל עובד, ואישתו הבלבוסטע מוכרת את הלחמניות, ונגר, עם מקצוע עץ גדול ורכב עם מרכבה ועוד ועוד. הרחוב היה מלא באבירים ובליצני חצר, ובאחד הדוכנים ראיתי אישה מבשלת נזיד סמיך בסיר ענק. קניתי מנה - מעין גולש עבה וחום בכלי חרס, והיא בוצעת לך חתיכת לחם מכיכר ענקית בקוטר מטר שיש לה שם. תעים משהו! לקחתי מיד עוד מנה. מעניין איזה משבר חמור הם עברו שגרם להם להחליף את כל זה במיונז? קניתי גם קנקן שיכר, משהו אדום ומתקתק טיפה תוסס עם גרגרי יער בפנים, ועף לי המוח תוך דקה.

כבר היה אחר צוהרים כשגמרתי עם היריד הזה, ואיתרתי אתר קמפינג בספר החדש כ 15 קמ ממני. אמרתי נתקדם לשם, לפחות נתחיל. בדיוק כשאני מגיע למקום יש לי תחושה שאני נוסע צפון מזרחה במקום דרום מערבה. נועצתי במפות ובמצפן, וכן, אני הפוך! בקיצור חזרתי כל הדרך אל הקמפינג המוכר בחצר המלון על גדת הנהר אחרי 30 קמ בפריילוף, אבל מה זה חשוב, העיקר שאני שוב על הדרך!

ג'ק אשלי, חובש ומטפל זוגי

17/6
הבוקר טרי באה לאוהל שלי ואמרה "נוק נוק". אמרתי "פתוח!", היא באה להזמין אותי לקפה בוקר. באתי אליה ואין אלכסנדר. איפה סנדר? לא יודעת. מסתובב. תפשנו שיחת עומק. בא סנדר. מזגתי לו. הוא חושב לחתוך ולחזור הביתה. למה? לא מרגיש טוב. מרים את המכנס ומראה לי שיפשוף רציני בברך. אתמול הוא נפל. אני הולך לאוהל ומביא את ערכת העזרה ראשונה שלי (באדיבות ויקי, האחת), מנקה וחובש לו יפה יפה עם פולידין והכל. אבל זה לא רק זה - הם רבים כל הזמן. "דונט גיב אפ!" אני אומר לו, ליב הר! (היא שומעת ומהנהנת), קפוץ לבדידות, אני ממשיך, זה ירפא אותך! הוא שותק, פגעתי לו בנקודה. אני מאוד מחבב אותו. את שניהם. הוא בן 63 והוא גבר יפה תואר. גם היא. "אבל אם אני עוזב אותה היא תבכה". (מהנהנת) "שתבכה!" אני אומר לו, "היא צריכה את זה, זה ירפא אותה!" (מהנהנת חזק).

הלך הבוקר בא הצוהרים ואנחנו בשיחה שלנו. בסוף תפשתי יוזמה והתחלתי לקפל את המחנה. לפני פרידה הכנתי לנו סיבוב של טורקי להרגעת הרוחות, ויצאתי לדרך עם תחושה ברורה שהיא היתה שמחה להמשיך איתי, אבל אי אפשר. סנדר לחץ לי את היד בכוונה רבה רבע שעה.

לילה. אני בצימר מקסים. האישה ראתה שאני מישראל ויצאה מגדרה. הראתה לי בגאווה בספר האורחים שלה שהיו אצלה ישראלים לפני שנתיים. גם אני כתבתי לה בספר האורחים. כתבתי בעברית. באמת אישה חביבה. הצימר שלי הוא חדרון בשפיץ של הגג, ויש לי רק 3 מטר מרובע עם גובה עמידה, ואף על פי כן אני שמח בו. כולו עץ והוא מלא השראה. אני חושב על טרי וסנדר, ומאחל להם בליבי כל טוב. גם על גונטר וחסן אני חושב. אני מתגעגע לאנשים שפגשתי ונפרדתי מהם בחטף. לא מתגעגע הביתה. הבית שלי זה האוהל וחמשת התיקים,  ואני שרוי בנוחות גמורה. האופניים הם כלי הרכב היעיל ביותר בעולם. עם ה- 120-150 ואט הספק שאני מסוגל להפיק ברגליים - שזה בערך שמינית כח סוס - אני חוצה יבשת עם כל המטען הדרוש לי.

שלום ברלין, אהלן פראג, ותודה לדוקטור

היום, ערב עזיבתי את ברלין, שמתי לב שהיד הפגוע שלי כבר מזמן לא העסיקה אותי, לא הטרידה ולא היציקה. אני עושה הכול בטבעיות, לא כואב לי כלום והאירוע הזה כנראה מאחורי - היה כלא היה. רק כמה צלקות נותרו לי לזכרון ונוספו לאוסף המפואר שלי, שבלעדיו הרי לא הייתי אני.
כתבתי מייל תודה לד"ר פריטצ' היקר, הודעתי לו שבזאת תמו הניתחים במקרה שלי ופתרתי אותו מהדאגה לשלומי, שיתפנה לפצועים אחרים. ולאות תודה, במקום פרחים או ויסקי, כמו שנהוג, אני מקדיש לו ולאמיתו ד"ר רוזנבלט את הבלוג הזה, שבלעדי כישרונם ונאמנותם כל המסע לא היה יכול להתקיים. תודה דוקטור!

אשר לארבעת הימים שביליתי בברלין, מה אני אגיד, 'הייתי בפריז וגם ברומא'. אני צריך לפחות חודש בשביל עיר כזו. ארבעה ימים זה רק מה שלוקח לך להבין איך לקנות כרטיס לתחתית, איך להגיע למלון ואיפה הכי טוב לאכול. בטוח שעוד אחזור כי זו באמת עיר על שמתקתקת בצורה שלא תאמן.  שני דברים העסיקו אותי בעיקר: התארגנות מחודשת עם האופניים והציוד, והשיחות המרתקות עם הילדה (ד סגולה). באשר לאופניים, התקנתי ג'ק חדש, קניתי כידון טורינג אמיתי (בגרושים, משהו כמו 70 ש"ח) והרכבתי אותו במקום הישן, קניתי תיק כידון הכי פנסי (ויקר בטירוף) של אורטליב מאותה סדרה ששאר התיקים שלי, והוא יחליף את התיק רכיבה שהבאתי מהבית. את התיק הישן דחפתי מאחורה והוא למעשה משמש לי מנשא מים. רכשתי גם כמה אביזרים שהיו חסרים לי, מצפן כידון למשל (דורון, איך התפספסנו! כמה שזה היה חסר לי!). על עניין הדינמו ויתרתי ובמקום זה רכשתי סוללה חיצונית נוספת.

ובעניין הילדה, היא פסיכולוגית חברתית שעושה תואר בסקסולוגיה ואחת לחודשיים יש להם סדנה של שלושה ימים כאן בברלין, בה הם עושים תרגילים מעשיים ומשחקי תפקידים. נפגשנו פעמיים בארוחת הבוקר ופעמיים הלכנו לראות מונדיאל בקפה ברזיל, ודיברנו ודיברנו ודיברנו (שום דבר רומנטי, וצר לי על אכזבתכם, אבל אני נהניתי ממפגש אינטלקטואלי מרתק!)

ועוד סגירת מעגל אחת: שלשום בבוקר הגיע מייל מההולנדיות שהן בעיר ורוצות להפגש לפני שהן עוזבות לכיוון קופנהגן, אבל קיבלתי את המייל מאוחר מידי, ונפגש כנראה כבר במסע הבא.

אז שלום ברלין, עוד אחזור, מבטיח. מחר אני עולה על רכבת ללוטרשטדט, העיר שבה נפגשתי לראשונה עם נהר האלבה ובפעם השניה עם הלסביות ההולנדיות (ראו פוסט קודם "ריבר אלבה"), כי את הדרך הזו כבר עשיתי בדרך לכאן, ושם יתחיל פרק ב' במסע שלי, במעלה האלבה עד פראג כ 400 קמ (המסלול המלא שבספר הוא יותר מ 500 אבל את המאה הראשונים כבר עשיתי, כאמור) ומה אגיד לכם, אני נרגש לא פחות! כבר התגעגתי לדרכים, לתנועה, לקמפינגים!

אז זהו בנתיים, ויללה, לארוז!

ביג ביג סיטי

11/6
אתמול יצאתי מהקמפינג עם אופניים ערומים העירה. הסתובבתי כל היום, עצרתי פה עצרתי שם, נו, ביג סיטי. התעייפתי ברמות. אטרקציות, מונומנטים, תיירים, סייטסיאינג. עברית בכל מקום (ביחוד במקדונלדס, שם כבר יודעים לזהות ישראלים ולתת להם קטשופ על הציפס במקום מיונז). אני עושה את עצמי איטלקי.
היום אני מתכוון לעבור למלון במרכז העיר.

טוב נו, מה יש לי להוסיף? שום דבר שאתם לא יודעים לבד. תפתחו גוגל. אמרנו לא בכוח, נכון? אז עזבו אותי באימא'שכם. יללה, סי יו בעדן...

12/6
אז כמו שאמרנו, אין טורינג בלי רגלית, כי אתה נהפך לכלב - חייב למצוא עץ כדי להשתין. הלכתי לעשרים חנויות, במיוחד כאלה שכתוב להם "וורק-שופ", כול אחד רואה את האופניים אומר "נו פוסיבל" אופניים לא סטנדרטיות. בסדר, אז תתאים משהו נו, תכופף, תשייף, אני משלם על עבודה. סורי, הם אומרים לי. אח, איפה דויד מלווינסקי, המכנופן החביב עלי שכל דבר הוא עושה!
בסדר. עצרתי איזה ברלינר עם אופניים מחוכמים ושאלתי אותו מה החנות הכי גדולה שיש להם כל דבר אפשרי, אמר "סטדלר" (גם דורון הזכיר את השם הזה, והוא באמת אחד שיודע). הלכתי. מה יש לומר, אין דברים כאלה! לקח לי עשרים דקות רק לצעוד עד הקצה שבו הרגליות. חבל שלא באתי עם האופניים, כי יש בחנות מסלול אופניים וכניסה מיוחדת, שאתה נכנס ברכיבה ומגיע עד המדף שאתה צריך בלי להוריד רגל (כולל מסלול פמפטרק באורך מאות מטרים עם בוץ והכל כדי לבדוק את האופניים שאתה רוצה לקנות בלי לצאת מהחנות). בקיצור, רק הגעתי למדור הנכון ותוך דקה מצאתי את הרגלית החדשה שלי, שיש לזרוע התומכת שלה הארכה מתכווננת. בקיצור, חבל לרחם עלי, כי אני בחור עם רגלית!

בארוחת הבוקר התיישבה מישהי בשולחן שלי בזמן שאני מעמיס בבופה. לא שמה לב שהשולחן תפוס. אוקיי אוקיי, אמרתי לה, יו כן סיט. חייכה ונשארה. ראיתי אותה נלחמת לחתוך לחמנייה, הגשתי לה לחמנייה שבדיוק חתכתי. צחקה. התחלנו מה פה מה שם, אומרת
-יש ביג פארטי היום בקפה הסמוך שנקרא "קפה ברזיל".
-הה, כן? מה חוגגים?
-מונדיאל, ברזיל, לא ידעת?
-לא, בדיוק באתי עם האופניים מהשדות.
-ביקשתי מקום להערב, אמרו מלא. עשיתי עיניים, אמרו אוקי, נשאר שולחן אחרון אבל זה שולחן זוגי. אמרתי אין בעיה,אני משלמת!
...וכך הוזמנתי למונדיאל פארטי בקפה ברזיל הערב.

גם לכם נדמה שמישהו שם למעלה אוהב אותי?

ליייידיס אנד ג'ננננטלמון! דה מומנט ווי אול וויטינג פור: ברלין!!!

9/6 , יום שני
התכנון שלי להיום היה טוב. אתמול ויתרתי על אתר הקמפינג שההולנדיות הציעו ודחפתי עוד קצת 15 קמ הלאה אל המלון של המכשפות, כדי להצליח להגיע היום עד הקמפינג של ברלין, שנמצא בפוצדם, כ - 20 קמ מדרום למרכז העיר. ההולנדיות, שעשו שעורי בית היטב אמרו שאין קמפינג יותר קרוב, ולכן הן ישתכנו במלון בעיר בעוד כיומיים. אבל אני רב תושיה, ומצאתי קמפינג בין פוצדם לברלין, רק עשרה קמ מדרום למרכז העיר, כשבעים קמ מהמכשפות. לפוצדם הגעתי מוקדם מהצפוי (המהירות הממוצעת שלי בתנועה השתפרה, ועכשיו היא 13 קמ"ש). הקמפינג המדובר אכן ענק והמוני, ולא ממש ראוי למגורי אדם. אז כאמור המשכתי לאתר הסודי שלי, שלא מופיע בספר ולא במפה בסמרטפון, אלא רק במפה שבספורטיבה. מאחר והשעה מוקדמת עשיתי חשבון שאם לא אמצא אותו, יהיה לי מספיק זמן לחזור לפוצדם. ניווטתי טוב, שביל אחרי שביל, דואג להיות בצד הנכון של האוטוסטרדה והמסילה כי אי אפשר לעבור אותם קילומטרים. והינה אני מגיע למקום לצד הנהר וכלום. בודק בכל המפות שאני לא טועה, והכל בסדר. טוב, אשר יגורתי בא לי - ואני כבר רעב ועייף אחרי 70 קמ ברמות שאין לי אנרגיה, אבל זהו. צריך לחזור. עצרתי ואכלתי כמה תמרים והכנתי קפסיטו קטן לחיזוק הנפש, ואני חושב לעצמי שזה דווקא מקום הגיוני לקמפינג, בתוך היער לצד הנהר, ופתאום אני רואה אותו! ממש עשרים מטר ממני, רק בצידו האחר של הנהר! אללה יוסטור, איך עוברים??? הייתי שוחה אם לא כל הציוד וזה. נאלצתי לחזור שלושה וחצי קמ בסינגלים בתוך היער (שמופיעים במפת האופניים במדויק!) עד לגשר הקרוב, ולחזור הכול חזרה מהצד השני, וכך נוספו לי 7 קמ קשים שלקחו לי כמעט שעה, והשלמתי 80 קמ היום, 450 מטר לגובה.
אבל הינה אני כאן, פחות מעשרה קילומטר ממרכז העיר! ובכך תם הפרק הראשון של מסעי - מאמסטרדם לברלין. לא תרימו כוס בירה לכבודי?

הקמתי את האוהל ממש באור אחרון, אכלתי שתי נקניקיות ותפוחי אדמה עם ערמה של מיונז, הגועל הנצחי (זה מה שיש להם פה, הם באו למכור בירה ואתה חייב בירה כדי לבלוע את הזבל הזה), וראשי כמירקחה. כל כך הרבה דברים יש לי לעשות כאן שאני לא יודע מאיפה להתחיל. נראה לי שמחר אקדיש את היום לאופניים. את הרגלית המעפנית שלי כבר זרקתי לאחד הנהרות לפני כמה ימים, וממש אי אפשר בלי ג'ק. זה לא סיבוב סינגלים שאתה לא יורד מהאופניים, ואים יורד, אתה זורק אותם על הארץ ואחר כך מרים. כאן אתה יורד מהאופניים 50 פעם ביום. תנסו אתם להרים אופניים של 40 קילו! או למצוא עמוד להשעין אותם ואז, בדיוק באמצע הפיפי הם מדרדרים ונופלים. בקיצור, פינת הבצפר: כשאתם בונים אופניים לטורינג, תתחילו מהרגלית!
אני גם אקנה משאבת בולם כי הוא רך מידי, ואין מצב שאני מוותר עליו, כי מאז הולנד הדרכים נהיו משובשות, הרבה דרכי אפר וחצץ, וגולת הכותרת: מרצפות האבן הארורות.
אני מתכנן לשנות קונספט בציוד ולוותר על תיק הגב שכבר מזמן אני קושר אותו מאחורה והוא כל הזמן מתנדנד ומאיים להסתבך עם השפיצים. אז אקנה תיק כידון טוב, ואזרוק אותו. ועוד ועוד.
גם בחנות קמפינג אני צריך לבקר, וגם בסופרמרקט. בקיצור, מחר יום קניות וסידורים. אני חושב להשאר כאן יומיים, ואז לעבור למלון במרכז העיר, לאפסן את האופניים ולהפוך לתייר מין המניין לכמה ימים טובים.

ואז יתחיל פרק ב': ברלין - פראג. אלוהים גדול!

10/6 יום שלישי
הבוקר אפור ומעונן, המחנה עדיין ישן ורק אני קמתי השש בבוקר, והתפניתי לסכם את הקטע האבוד באורקס מהפיילים שעל הספורטיבה: 308 קמ, 2870 מ' טיפוס. על האורקס 1011 ק"מ, 9640 מ' גובה מצטבר. סך הכל 1321 קילומטר, 12510 מ' טיפוס. 21 יום. אני הולך לחפש ארוחת בוקר, ביי ביי.

אגב, יש פה איזה כנס של מכוניות אמפיביות מוזרות, דבר כזה לא ראיתם! תראו בתמונה

מכשפות ורוחות רפאים

2 בלילה
השרב נמשך כבר שלושה ימים. היום אחרי כחמישים קילומטר בחום היסטרי אמרתי די ונכנסתי למלון באחת העיירות, מאלה שכתוב בשלט 'נוסד - 1734' יעני כמעט בן 300. בית יפה, דו קומתי, למטה מסעדה ובר למעלה החדרים. נראה ישן, אולי בן 50 60, בשום אופן לא בן 300. יפה, מקושט, צמחים מטפסים על הקירות, עציצים פורחים בכל פינה, והחדר מקסים ונוח, ונקי עד בוהק. הזקנה שהובילה אותי לחדר הצביעה על התמונה שעל הקיר ואמרה: "מי אנד מיי סיסטר" ובה שתי נערות במדי משרתות ניצבות לפני הדלת שמאוחר יותר זיהיתי כדלת המחסן שבחצר,  בו שמורים האופניים שלי.

בא הלילה והלכתי לישון, מתהפך מתהפך ולא נרדם. קמתי והתחלתי להכין את עצמי לברלין. התעייפתי ונכנסתי שוב למיטה. פתאום החלו משבי רוח (דבר נורמלי כאן), והבית החל לחרוק. כל משב - סדרת חריקות והמיטה קצת מתנדנדת. אני מדליק אור, ונשקפות אלי המשרתות מהמאה שעברה, שעכשיו הן מכשפות זקנות ומכוערות שאת נקישות עקביהן אתה שומע מהקומה התחתונה. תגידו לי אתם, הייתם נרדמים וישנים שנת ישרים?
קמתי שוב, ונדרשתי לנשק שלי נגד רוחות הלילה: פתחתי את הסמרט והרייני מקליד מילים אלה, ונדמה שהשקט חזר...

דווקא קיוותי לישון טוב הלילה ולהצליח להגיע מחר עד פוטסדם, מרחק 60 קמ עם לא מעט עליות, ששם אתר הקמפינג של ברלין.
שקט עכשיו. אני הולך לישון.

7/6 אני והלסביות - יחסינו לאן?

הבוקר קמתי מאוחר, התארגנתי לי בעצלתיים ויצאתי לדרך רק ב 10:30, כשעה וחצי אחרי הבנות. הן תכננו להגיע לאיזה קמפינג 60 קמ קדימה ואמרו לי בחביבות "סי יו טונייט". לא התחייבתי על כלום, כי חשבתי לשבור סדרה עם איזה מלון לשם שינוי. כבר כשיצאתי היה חם באופן לא אופייני, אבל לא שיערתי מה הולך לבוא בהמשך היום. בקיצור, התחלתי לאט, מצלם ת'צריחים פה, קוטף דובדבנים שם, הגיע אמצע היום ופתאום נהיה חם ממש כמו בארץ, ואני לא שמתי לב ואני מתייבש. קניתי בירה באיזה מקום וגמרתי אותה בשלוק אחד, וכך חצי מסטול אני ממשיך לדווש מבירה לבירה כי לא היה משהו אחר ונגמרו המים. פתאום באה איזה עליה חדה ומדורדרת כמו בנגב, ואני לא מוותר ועולה אותה בטיל (יש לי את הטכניקה! האחרים עולים את זה בקושי ברגל!) ואיך שמסתיימת העליה אני שומע מבין השיחים מחיאות כפיים ויוהו נלהב. הלסביות! אני עושה תנועת ניצחון עם הידיים (כי לא יכול לדבר מרוב התנשפות) וממשיך. פתאום אני רואה אתר קמפינג על שפת אגם עם מתרחצים והכל, והספידומטר מראה חמישים, אמרתי יללה, מספיק. ניכנס, אולי נשחה קצת. פוגש אותי בחור בכניסה, אנגלית מושלמת, ואומר לי אתה ניראה רעב, כנס למסעדה תאכל משהו ואחרי זה תבוא להירשם. אוקיי. אני אוכל, חוזר לקבלה ובמקום האיש אישה, עושה את עצמה לא מבינה אנגלית, ואני - מה ברור מזה - עושה לה תנועה של אוהל, תנועה של לישון, תנועה של כסף. לא מבינה. הבחור ממיקודם אני רואה אותו מסתתר בחדר השני, עושה את עצמו לא שומע. בחורה נחמדה מתנדבת לתרגם, והתשובה- נו פוסיבל. בלתי אפשרי. לא צריך! הסתובבתי והלכתי. עוד אני עולה על האופניים והבחור ממיקודם רץ אחרי ואומר שהוא שיכנע אותה והיא תכניס אותי. שתלך לחפש... לא רוצה אותי אני לא רוצה אותה. המשכתי.

המכשיר מראה 62, ואני רואה קמפינג. נכנס, ואת מי רואה? ניכשתם נכונה - הלסביות! אים בהתחלה הן היו מנומסות ותו לא ואני מנומס ותו כן, עכשיו הן כבר ממש לבביות. הן מזמינות אותי לארוחת אספרגוס שהן קטפו בשדות, בזמן שאני קטפתי דובדבנים. והן שואלות איפה מחר? אני, כרגיל, לא מתחייב על כלום. זה בתחילת הערב, אבל בשביל ההמשך אני צריך להסביר את הסיטואציה, והיא לא פשוטה בכלל!

מאחר והקמפינג הזה, שהוא המפואר ביותר עד עכשיו, ממוקם בחצר של ארמון שהוסב למלון פאר, דיירי הקמפינג לא רשאים להכנס למלון, אלא יש בחצר מבנה שרותים ומקלחות, ורק לשם מותר לנו, ורק שם יש תקע בשביל הטעינה שלי, שלא הייתה כבר יומיים וחצי, כך שכל הסוללות גמורות. אז אני נאלץ לעמוד בפינת השירותים לייד המשתנות ולהקליד. תוך כדי כך אני רץ לאוהל שלי כמאה מטר משם, ובדרך חולף על פני הלסביות שעדיין מחכות ממני לתשובה לאן מחר, כי אני מבשל לי ת'פסטה בו זמנית. בשלב מסויים הן שאלו אם אני מרגיש טוב והכל בסדר? אז נאלצתי לספר להן על הבלוג ועל עצמי והכל, וזה תוך שאני רץ לפסטה - רץ לשירותים לראות שלא גונבים לי את המכשירים וחוזר להמשיך להן ת'סיפור.

הן כמובן התלהבו עד השמיים, בייחוד מהשם "ארמד וויז א בייק" כפי שתרגמתי אותו. הן רוצות את הכתובת כדי לעקוב! זה בעברית, אני מסביר,  ותיזהרו, יש לי חברים איראנים! יופי! הן מתלהבות עוד יותר. כאן כבר ירד החושך והפסטה שלי מוכנה אז אני מודיע להן שיחסיינו יימשכו מחר, והולך לאכול. בתיאבון!

כבר ירד החושך ואני עסוק עם מיליון סידורים: הרגלית הארורה שבמקום להחזיק את האופניים האופניים מחזיקים אותה, כביסה ביד כי מכונת הכביסה במלון ואין כניסה, שטיפת אחד התיקים שהתלכלך במיונז וכאלה, ורק כשהאיזור כבר היה דומם כקבר התפניתי להשקיף על נהר האלבה שהאתר על החוף שלו. וואו, איזה נהר! ברוחב של כ 200 מטר וזרם של משהו כמו 15 קמש. ספינות המשא שעולות במעלה הזרם נותנות פול גז (שזה 14 סל"ד בערך) ומתקדמות פחות ממהירות הליכה!

בבוקר ההולנדיות מחכות לי שאקום, הן כבר מוכנות לתזוזה. החלפנו מיילים וקבענו שנפגש בברלין לארוחת ערב אם לא יצא לפני זה. חושבים שלא נפגשנו? חכו...