הדרך לורזה וארמון רב תפלצת

 הדרך לוארזה הייתה תענוג יוצא דופן. אבל נתחיל מהעיר המוזרה אלסנדריה, עיר שיותר משהיא עיר היא מקבץ פרוורים בלויים ושדופים שהם מוסלמיים בעיקרם. בכל מבט שתעיף לכל כיוון, תראה יותר ממסגד אחד, ונראה שנבנו בחיפזון ובלי תכנון. בחזית פסאדה מפוארת, מכל שאר העיברים טיח לא גמור, פיגומים שהחלידו על עומדם, קוצים והזנחה. האיטלקים המעטים שנותרו בעיר נראים מכווצים וממהרים לדרכם בין גדודי הגלביות והבורקות. העברתי לילה בגסטהאוס אקראי ומיהרתי להסתלק.

מיד כשיצאתי מהעיר עליתי על שביל אופניים יעודי ויפהפה, רובו מוצל בתוך יערות או לגדות אגם, כל כמה מאות מטרים ספסל תחת עץ, 38 קילומטרים רצופים ללא מכונית אחת עד למרכז וארזה. זה לא שלא היו עליות חדות שהוציאו לי את הנשמה, אבל בלי זה זה לא היה נחשב רכיבת אופניים, לא ככה? אם במקרה תרכבו אי פעם בין אלסנדריה לורזה, תגידו לגוגל מפות 'אופניים' ועליתם עליו. לא תשכחו את השביל הזה!

בורזה השתכנתי בארמון מלכים שהוסב למלון. זו הייתה אחת הלינות העלובות במסע הזה, אם לא בחיים. כל מדי האצילים והחיוכים המזויפים של הצוות, או שמע נקרא להם המשרתים המתנשאים ועתירי הגינונים, שסבלו קשות מפני שלא הייתה לי עניבה, או אולי מפני שלא השתחוויתי לפניהם ולא דיברתי איטלקית מושלמת, או, למצער, אנגלית רהוטה. האופניים שלי עיצבנו אותם במיוחד מפני שלא הסכמתי להשאיר אותם ברחוב, והתעקשתי שיאפשרו לי להכניס אותם למקום בטוח, למשל על המרבד היוקרתי שבלובי, ליד הפסנתר. במוסך שלנו כל המקומות מוזמנים מראש ע"י אורחים אמרו לי. התחלתי לגלגל את האופניים פנימה ואיימתי שאני מחייג מייד למשטרת התיירות (יש דבר כזה בורזה)

 ואז קראו למנהל. חיוכים מאולצים, אדוני סר, סר אדוני. למעשה יש לנו חדר מזוודות אבל צריך לעבור עם האופניים דרך הלובי ועל השטיח האדום, וזה לא בא בחשבון, אומר כבוד פפיון. אז תקרא לשני משרתים בריונים, למשל זה שפה וזה ששם בפינה, אמרתי לו, שישאו את האופניים באוויר אל חדר המזוודות. 

לא קשור. סתם כדי לנשום רגע

טיפות זיעה החלו לבצבץ על מיצחו. לחשושים, התייעצויות, ואכן שני הבטלרים בשלומיאליות מרובה הרימו גלגל אחד וגררו את האופניים פנימה, כשהגלגל האחורי משאיר קו בולט של אבק דרכים על השטיח האדום להנאתי המרובה. גם מספר אורחים בעלי עניבות ושמלות ערב שהביטו במחזה הבליעו חיוכיי הנאה. כנראה שגם להם כל גינוני הטקס כבר יצאו מהאף. אני, טמבל שכמותי, החזקתי כל הזמן את הסמארטפון ביד, אבל לא הייתה לי החוצפה לצלם את המחזה. כמה חבל! (ואיפה קובי יונתן כשצריך אותו?)

בקיצור לא צילמתי כלום במלון הזה. קוראים לו "פאלאס גרנד הוטל ורזה" תעשו גוגל.

אחר כך התגלגלתי ללוגאנו. 

לוגאנו עיר יפהפייה שיושבת על שפת אגם לוגאנו המפורסם, ובצדק גמור! קשה לתאר במילים את ההוד והפליאה של הצוקים האדירים, הנוחתים מכל עבר ישירות אל מימי האגם, המנוקד במאות סירות משייטות חרישית במימי הבדולח. מיד כשהגעתי לא יכולתי להתאפק, והסתובבתי על שפת האגם הלוך ושוב, נהנה מהרוח הקלילה והמראות המהממים, עד שירד הערב ונהייתי רעב. זוכרים שבסרט ספרות זולה טרבולטה מספר לחבר שלו שבאירופה קוראים לביג מק 'לה גרנד מק' ובמקום קטשופ מטביעים אותו במיונז? זה בדיוק מה שקרה לי! קיבלתי קציצה טובעת באמבטיה של מיונז כשלראשה לחמניה זעירה, כמו הכיפה על פדחתו של בנט. איך אפשר לאכול דבר כזה? הייתי רעב אז טרפתי, מתאפק לא להקיא. לפחות הקולה הייתה בול בטעם של קולה. יש דברים שראויים לכל שבח, קולה זה אחד מהם.

ואז הגעתי למוטל בלי בן אדם. כבר התרגלתי לאלה. קוראים לזה "סלף צ'ק אין". אתה מקבל במייל קוד סודי שאיתו אתם פותח כספת ובתוכה צ'יפ שאמור לפתוח לך ת'דלתות. את הכניסה פתח. את הכניסה לקומה פתח. את החדר לא פתח. ניסיתי ניסיתי לא פתח. הגברת בטלפון הסבירה לי שוב ושוב, כאילו אני ילד מפגר, לא עזר, והערב כבר נהיה לילה, ואני תקוע בחוץ, והטלפון על אדי דלק אחרונים. האישה נבהלה קצת ואמרה תן לי כמה דקות, אני מנסה למצוא פתרון. חצי שעה אחר כך היא הופיעה, כולה מתנצלת אלף פעם, וניסתה בעצמה. כלום. צלצלה למנהל, אמר לה במקום להוריד את הידית, תרימי אותה. נפתח.

נראה שהשוכן במרומים - אם יש כזה - לא סובל שאני נהנה. חייב לבאס מידי פעם. בסדר. גם לזה התרגלתי.

עושה חשק. (לא ברור למה, אבל לאמשנה)

בלוגנו עשיתי יום הפסקה. לנוכח הפס הגדול שלפני, רציתי לעשות שינוי באופניים כך שיהיו לי הילוכים יותר נמוכים. חשבתי להחליף את הפלטה הגדולה לקטנה יותר ולהרוויח כוח בדיווש. כבר נכנסתי ל 2-3 חנויות אופניים, לא רצו לגעת בתירוצים שונים. ואז בדרכי לחפש מסעדה חלפתי על פני חנות אופניים שבחלון היה לה אופניי ספשלייזד לא בדיוק כמו שלי, אבל עם אותה מערכת חשמלית. החנות הייתה סגורה, אז צילמתי את הפתק על הדלת וצילצלתי בבוקר.

רוברטו אמר אני לא מבין אותך, אבל תביא את האופניים, אולי אותם אני אבין. טסתי אליו. אמר אני לא מפרק את הקרנק כי צריך כלי מיוחד של ספשלייזד ואין לי אותו. אחליף לך קסטה. שלך 42 שם לך 46. זה יקח זמן, אבל אתה לא הולך ועומד כאן על רגל תורנית, אני לא עושה כלום בלי שאתה רואה. סבבה אמרתי. ממילא אין לי לאן ללכת בלי האופניים, קדימה רוברטו. הוא פרק בזריזות של חתול, מראה לי כל בורג ואני מהנהן. לבסוף כשהרכיב הכל הוא הראה לי שהגג"ש הגדול שנוסף לא בקו עם הפלטה מקדימה לכן השרשרת תיפול. מה עושים? שאלתי. כאן הוא עבר לאיטלקית ודפק הסבר תוך תנועות ידיים של נגר עם פלס ביד. לא הבנתי כלום אבל קלטתי "שיפטר" "דריילר" ו - "ספייסר" סומך עליך רוברטו, יו אר מיי אינג'ל, קדימה. פירק שוב, החליף, שינה, שינה שוב, ספר, ספר שוב, הרכיב.

עכשיו אתה עושה סיבוב כאן ימינה יש עליה חדה בלי מנוע. אים עברת אותה, תתחיל לשלם. עברתי!! רוברטו החליף שרשרת ורפידות, כיוון, שימן. שילמתי בשימחה.

איזה אלוף! לחצתי לו יד בכוונה רבה. הוא חייך. בון וויאז' אמר, גם הוא בכוונה רבה. רוברטו ואני לא נתראה שוב לעולם, אבל אנחנו חברים. בדוק!

.

גאון בעבודתו

מחר הפס הגדול. 1340 מטר טיפוס והריאות שלי ב 47% תפוקה (מוכח רפואית). אני קצת חושש. בו נגיד תאמת - מפחד. אני מנסה לחלק את זה לשניים ולא מוצא שום אפשרות לינה באמצע.

 אתה שם במרומים שלא קיים, תעזור קצת נו, אני צדיק תמים, ואתה יודע את זה! לא תעזור?

 פליזזז…