זה לקח כמה שעות אחרי שעברתי במעבר הגבול המעצבן ליוון (3 שעות המתנה), עד שהתחלתי להרגיש הקלה. הקלה גדולה. אלבניה הייתה קשה לי. זוהי ארץ נחשלת, מסוגרת וענייה. האלבנים, שהם בעלי חזות טורקית וגם השפה דומה לטורקית, אף שהם אנשים טובים ומכניסי אורחים, הם לא נעימים. יש בהם איזה מירמור או כעס פנימי. הכסף, שברור לכולם שזה נייר ללא ערך, ממש חשוב למקומיים, והם מנסים לרמות תיירים בכל דרך. קצת דומה להודו. וזה עצוב, כי זו ארץ יפה עם הרים מגניבים ועמקים פוריים, וכמה אתרי טבע ממש יחודיים.
הכבישים באלבניה איומים ונוראים. הכבישים הצדדיים שבין הכפרים צרים מאוד ובמצב התפוררות מתקדמת, והכבישים הראשיים עמוסים ביותר ברכבים ישנים וחבוטים שפולטים עשן שחור, ועל הכביש רובץ תמיד ענן פיח סמיך, עד שנאלצתי לפעמים לחבוש את הבנדנה על האף כדי להצליח לנשום. חוקי התנועה לא קיימים וכל נהג נלחם לפלס לעצמו דרך בנהיגה מופקרת ואגרסיבית. והרעש, במיוחד במרכזי הערים מחריש אזניים ומעייף מאוד.
לעומת קרואטיה ומונטנגרו, שגם הן לא מהמדינות התקדמות בעולם אבל מורגשת בהן תקווה ואופטימיות ותושבים עם שאיפות ויוזמות, באלבניה יש איזו נרפות של התושבים, השלמה, או שאיפה להגר למקומות אחרים. זה מתבטא למשל בחוסר רצון לדבר אנגלית או להבין את התייר, ואני אומר זאת למרות שכמעט כל מי שבאתי איתו במגע אירח אותי כמיטב יכולתו והשתדל לעזור לי בכל. זו התרשמות כללית שלי. זה כאילו תלשו מדינת עולם שלישי מאיזה חור באסיה או אפריקה ותקעו אותה באמצע אירופה.
ובכל זאת נקודת אור - האוכל. במיוחד למי שאוהב כבש על האש, אבל לא רק. בכל הדרכים שבהם עברתי יש דוכן פירות וירקות כל כמה מאות מטרים, והסחורה טרייה ישר מהשדה. גם גבינות, בעיקר הגבינה המלוחה המכונה אצלנו "בולגרית" נהדרות והיוגורט חלומי ממש. בכל פינת רחוב יש מאפיה שמלבד לחם מוכרת בורקס שנקראים "בוריק" והם באמת הכי טובים שאכלתי!
ואז עברתי את הגבול
חצי קילומטר אחרי המעבר התחלתי לשים לב לשקט. רכבתי בכביש הררי שלעיתים עובר בתוך יער, התנועה דלילה מאוד והמכוניות חדישות ותקינות, והאוויר צח ונקי, כמו שאוויר הרים אמור להיות. הכביש תקין וחלק, בכל כמה קילומטרים יש מתחם חנייה קטן, בדרך כלל מול נוף פתוח, ובו כמה עצים גדולים, ספסל אבן, ואבן גדולה ממנה זולגים מי מעיין קרירים. תענוג!
עד מהרה עברתי בכפר ובמרכזו טברנה שממנה בוקעים צלילי בוזוקי נעימים, ועוד כפר והטברנה שלו, וכשעצרתי באחת הטברנות היו שם שלושה זקנים ומוזג צעיר, והם היו בלהט ויכוח. אבל המילה "להט" לא בדיוק מתאימה, כי לא היו שם צעקות או הרמת קול, גם לא נפנופי ידיים, רק דיבור, מתון, מתחשב. וכרגיל במצבים כאלה, אני מקשיב לשיחה ברוב קשב, אף שאני לא מבין מילה אחת. ודווקא משום שאני לא מבין, האינטונציות, הנגינה של המשפטים, המחוות, נחשפות לי ביתר בהירות, ואני מבחין היטב ברוח הדברים, בכוונה, בחוזק הטיעון. לאחר כמה דקות של הקשבה אני יכול לומר בוודאות מי צודק ומי סתם מקשקש, בלי שיש לי מושג על מה מדובר. כנראה זאת ההכשרה שלי כמדובב ועשרות שנים של ניסיון בבימוי שחקנים, בהבנת הסאב-טקסט, הכוונה המסתתרת בין המילים בכל משפט.
זהו חבל מקדוניה היווני. עומק ההיסטוריה פה ניכר בכל אבן. טרסות בנות מאות שנים, עדרי צאן על המדרונות וצילצול הפעמונים העדין מתערבב בשכשוך הפלגים, והמון כנייסיות קטנות. מצאתי לי נתיב מתון יחסית בארץ ההררית הזו, ואני רוכב לאורך ערוצי נחלים בין הרים מיוערים, ועל גדות אגמים יפהפיים. בוסתנים טבעיים של עצי פרי בכל עיקול דרך, תאנים, גפנים, שזיפים, רימונים, וגם גרגרי יער, שיחי פטל, עצי תות, והכל בשל ומתוק (מלבד הרימונים שהם בוסר). כל כמה דקות אני מגלה משהו חדש ועוצר לקטוף. הכפרים שתלויים על מדרונות ההרים כל כך יפים שזה לא מובן. הם מקשטים את ההר כמו תכשיטים, ולא פוצעים אותו כפי שזה קורה אצלנו.
יוון ארץ נהדרת. מתונה. לא עצבנית. לא מתלהמת. וזה כל כך בולט אחרי אלבניה. לאנשים מראה ייחודי, שפה ייחודית וכתב ייחודי שלא דומה לשום דבר אחר.
ועוד לא הגעתי אל החופים, והאיים...
מגניב. תודה. פעם ראשונה שממש יש לי רצון מעשי לרכב במדינה אחרת. לרוב, ישראל מספקת. אבל יוון, גם קרובה וגם נעימה. הללויה.
השבמחק