אני לא אוהב מלונות. כמה יותר כוכבים - ככה פחות אוהב. כמה יותר יקרים החיוכים יותר מזוייפים. אוקיי, זה נוח, מסודר, יש שירות, אבל אני מעדיף קמפינג, שם אני פוגש אנשים כמוני, עם סיפורים מהדרך, כמו שלי. ואם אני באמת עייף ורוצה "פינוק", בד אנד ברקפסט תפור עלי, שם יש מאמא שאיכפת לה אם נוח לך. או סתם פונדק דרכים עם חדרים למעלה ובאר למטה. אני הרי רק אורח ללילה. מקלחת, אוכל ושעה של שיחה נעימה לפני השינה. זה מה שאני רוצה.
אבל הוסטל, מה שמכונה אצלנו "אכסניית נוער", זה גולת הכותרת. אפס נוחות, אפס פרטיות, אפס אינטימיות. אתה מקבל מיטה חורקת באולם שינה שבו עשרים מיטות, וסדין. וכן, בקצה המסדרון יש גם מקלחת המונית בסגנון צבאי, שאם נפלת עליה ברגע יחסית שקט, יש זרם מים סביר, ולעיתים גם שרידי מים חמים.
אבל בהוסטל יש עולם ומלואו. ממש. אנשים מכל העולם שלא בוחלים בקושי. שסוחבים תרמיל, שמכינים לעצמם את האוכל, שחולקים צינצנת רוטב פסטה עם חברים מקצה אחר של העולם שהכירו לפני דקה. והם מוכנים לשוחח איתך, רוצים לשמוע אותך, מתים לספר לך, לצחוק איתך, לחלוק איתך בירה.
ב"הוסטל מרינה" בדוברובניק פגשתי את דווין. הוא ראה אותי עולה על הרמפה עם האופניים ברכיבה, קרץ לי וזז לקצה הספסל שעליו ישב כדי לפנות לי מקום, כשהוא מסמן עם היד "אחר כך. תרשם, תשלם ותבוא". כשבאתי, הבירה כבר הייתה מוכנה. דווין הוא אמריקאי מקליפורניה שלומד בגרמניה, ובין הסימסטרים חורש את אירופה באופניים. יש לו אופני כביש מקרבון עם סבל מאולתר קטן ומעט מאוד ציוד. הוא תקוע כאן כבר שבוע כי נשבר לו הקליט והסבל התרופף ונוטה להכנס בשפיצים. אין כאן חנות אופניים בכל האזור, והוא הזמין קליט מגרמניה. מחר אמור להגיע. את בעיית הסבל פתרתי לו ברגע, פשוט נשבר בורג והיה לי בורג כזה.
דווין בחור נהדר ודיברנו שעות. גם חבר שלו סטיבן יושב איתנו, אבל הוא שתקן. הבוקר הלכתי לסופר הקרוב והכנתי לשלושתנו שקשוקה במטבחון של ההוסטל. באיזה מלון חמישה כוכבים יש דבר כזה? (ואל תענו לי כי מה אתם מבינים).
דוברובניק העתיקה עיר מגניבה ביופיה. באמת. הסתובבתי במגדלים ועל החומות, בסימטאות ובשווקים עד שנפלתי מהרגליים, ונעתקה נשימתי עשר פעמים בדקה. צילמתי וצילמתי. הייתי רוצה להיות כאן בחורף, בלי המולת התיירים המטורפת - זה שיא העונה עכשיו והעיר פשוט מפוצצת. אין טעם שאתחיל לתאר במילים את העיר, צריך פשוט לבוא ולראות. וכדאי בחורף!
מחר אצא לכיוון מונטנגרו, זה לא רחוק, כשלושים קילומטר עד הגבול, ותעלומה נוספת תתפענח לי מול העיניים...
אף פעם אל תפסיק לטייל, ולכתוב. השראה :)
השבמחקההרפתקאה שלך + הכתיבה המופלאה שלך הן משב הרוח המרענן שלי בימים אלו, עם לחות 90% בחוץ ואנרגיה של 10%.. תודה מישמיש, מתגעגעת!
השבמחקגמני!
מחקמה שדפי אמרה, לגמרי..
מחקמסכים, הוסטלים זה פחות נח אבל הרבה יותר מעניין.
השבמחקתענוג!!!