אלברט וגרציה (שמות מומצאים)

אני שחוט, אבל חייב לרשום את זה שלא אשכח:

בעיירה בילישט אליה הגעתי בסוף היום יש מלון. כך מסומן במפה. זוהי עיירת מחוז קטנטנה ונידחת על גבול יוון, כולה שני רחובות. הסתובבתי, לא מצאתי. שאלתי אישה, אמרה שם ושם, תראה שלט "קלווה". הסתובבתי מצאתי. זה מבנה מוזר שמוביל אליו גרם מדרגות עוד יותר מוזר, ואין שום דלת או פתח מוגדר. עמדתי שם כמה דקות בניסיון להבין מה אני עושה, כי אין לי שום אלטרנטיבה להלילה. יורד מהמדרגות איש מבוגר, יחף, חזות של פועל, בלי רוב השיניים. הוא רואה אותי, מתבלבל ונסוג לאחור. אני לא מוותר ורודף. הוטל? הוא נועץ בי מבט, באופניים, שוב בי, מחווה עם היד לכיוון הבניין. אני מבין שזה "כן" ומריח שהוא שיכור. נקרא לו אלברט ברשותכם. אני מסמן לו שאולי כדאי שיקרא למישהו. זה לוקח כמה שניות עד שאלברט מתעשת, רץ במעלה המדרגות, נשמעות קריאות וצעקות, חוזר עם אישה. חזות עובדת ניקיון. נקרא לה גרציה. היא עומדת מולי כמו גולם. אני מנסה את כל התנועות שאני מכיר ל- "לישון", שום תגובה מצידה. אלברט מנסה לתפוס מאיפה צנחתי בפה פעור (ללא שיניים). ואז הוא תופס את הראש ומתעשת שוב, מסמן לי להשאר איפה שאני, מושך אותה בשרוול ושניהם רצים כאיילות במעלה המדרגות. נשמעים חילופי דברים ושיקשוק מפתחות, ואלברט חוזר, כולו מרץ ועזוז, מניף את האופניים על כל ציודם כאילו היו אופני צעצוע וצועד איתם במורד הרחוב כשאני מדדה אחריו. אני לא מודאג בכלל, להפך, אני יודע שסוף סוף אני בידיים טובות והכל תותים. מגיעים למחסן קטן בקצה הסימטה, מקום חניית האופניים. אני מפרק את כל התיקים ואלברט מניף אותם כהרף עין וטס איתם במעלה המדרגות, שם גרציה הקצתה לי חדר. החדר קצת צר אבל סביר לגמרי, וגרציה מראה לי שכל האורות דולקים ומצביעה על המזגן בגאווה. אני מבסוט. שואל כמה? שום תגובה. שלושתנו עומדים. אני מוציא מחשבון בסמרטפון ומסמן להם שיכתבו. כותבים 2000. (כ 15 יורו). מיד אני שולף שטר ונותן לגרציה. חיוך זורח מצידה, אלברט טופח על שכמי לאמור: "אכבר גבר אתה!" גם אני מחבב אותו.

עוד אני מוריד את הנעליים בחדר והופ- הפסקת חשמל. אפלה גמורה. כאן אני מגלה שכנראה איבדתי את הפנס ראש שלי בקמפ, שהסוללה בסמרט על סף ריקון, שהסוללה החיצונית נשארה באופניים, ושאין חשמל בקיר. יורד למטה תופס את אלברט. עכשיו שנינו יחפים. הוא מסמן לי חמש. אני מבין שההפסקת חשמל תמשך חמש דקות או חמש שעות. אני מנסה להסביר לו שצריך לגשת לביציקלטה כי שם יש בטריה רזרבית, וממתין בסבלנות שהוא יתעשת. כל השיחה מתנהלת לאור גפרורים שאלברט מדליק אחד אחד, אבל הוא לא יכול גם להדליק וגם להתעשת, אז אני מחליף אותו עם הגפרורים. ניגשים למחסן, ועל זנב הגפרור האחרון אני מצליח למצוא את הסוללה. עולה לחדר, מתארגן למקלחת לאור הסמרטפון. לא פשוט. בנתיים גרציה באה בחושך, נכנסת עד המקלחת ומביאה לי קולה. לא מפריע לה שאני עירום.

ופתאום אור! חזר החשמל! אלברט רץ במדרגות בהתלהבות ומצביע על הנורה כאומר: "ראית איזה קטע?" כל הסימפוזיון הזה מתרחש בפתח המקלחת כשאני עירום ומחפש את המגבת, אבל זה לא מפריע לי להינות מהקולה ולגרציה להינות שאני נהנה. עכשיו לא נותר לי אלא לשאול את אלברט איפה יש פה מסעדה, לחכות בסבלנות שהוא יתעשת, ולאכול סוף סוף משהו...

המדרגות שעליהן הכל קרה