מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שני, 26 באוגוסט 2019

תנאים של חיבה

ככה סתם, בהיסח הדעת, תוך כדי דיווש יגע בצהרי היום, ראיתי שלט דרכים עם המילה סקוטלנד, והבנתי שעברתי את הגבול. עבר זמן עד ששמתי לב שהכביש טיפה השתנה: יש עכשיו שול די רחב לכל האורך ומידי פעם יש עליו סימון של אופניים. גם איכות האספלט טובה יותר, הכביש רחב יותר ועמוס פחות, ושמות הישובים שעל השלטים עם המון אותיות ובלתי ניתנים להגיה, לפחות בשבילי. 


לאחר יום ארוך הגעתי לקמפ קטן השוכן לצד מגרש פוטבול, כזה עם השערים המוזרים האלה שהולכים לגובה. המקום היה נטוש, המבנים נעולים, ולא מצאתי שום דבר שקוראים לו ריספשן או אופיס. הסתובבתי שם אובד עצות באין שום אופציה אחרת. ואז הבחנתי בקצה הדשא בצריף קטן ולידו שני קרוואנים ישנים. התחלתי להתקדם לשם כשמולי, מהצד האחר של המגרש, הופיע זקן חביב עם כלב שהתקדם גם הוא לעבר הצריף. "זה הריספשן?" שאלתי אותו. "יאפ. אין לו שם אחר" אמר. "אז אתה האיש?" שאלתי. "אם תחייג למיספר שעל הדלת שם, תשמע את הכיס שלי מצלצל! הי הי הי..." הנוף אולי השתנה, אמרתי לעצמי, אבל ההומור אותו הומור. הוא גבה ממני שישה פאונד, פתח לי את המלתחות של קבוצת הפוטבול, פלט עוד איזו הלצה והלך. איש חביב סך הכל. 


והופיעו עוד שינויים, בולטים פחות אבל מהותיים יותר. הארץ הרבה פחות מיושבת, והמרחקים בין ישובים, הקטנים יותר, גדלו בהרבה. גם הגבעות הפכו להרים, אבל הרכיבה קלה יותר כי הדרכים הולכות לאורך נהרות, ולכן העליות אמנם ארוכות, אבל אחידות ומתונות, ובסופן ירידה ארוכה ארוכה… 
גם המדרונות קיבלו צבעוניות אחרת - לא עוד רק דשא ירוק, אלא גם שיחים גבוהים וכהים יותר, ושדות צהובים, ופה ושם חתימות של פריחה בכל צבעי הקשת.  אני רוכב על כביש A7 שהוא הדרך ההיסטורית לאיידינברו, לשם אני חותר. אט אט זה מחלחל לי - סקוטלנד יפה יותר! 


כשהקמתי את האוהל, לפתע נפתחה דלת אחד הקרוואנים הנטושים ואיש עם כרס גדולה דידה החוצה. הוא פלט לעברי משפט שלא הבנתי, כנראה באנגלית עתיקה או שאולי הייתה לו כוויה על הלשון. עניתי לו "טוב תודה, ומה שלומך?" והוא ענה "איו, אוהיי" או משהו דומה. תירגמתי לי את זה בתור 'הכל סבבה'. אחר כך שוחחנו קצת. הוא עשה מאמצים גדולים להתגבר על הכוויה בלשון, אני הפלגתי בניחושים והמצאות מה הוא אומר, והשיחה קלחה שעה ארוכה... באמת איש חביב. 

ערפילי הבוקר בקמפ הנטוש

ועוד שינוי גדול: מזג האוויר השתנה ללא הכר. רק אתמול רכבתי בגשם שלא פסק לרגע שלושה או ארבעה ימים, והיום שמים כחולים, ענני נוצה לקישוט, ו 27מעלות! בבוקר, כשניסיתי לייבש את האוהל כדי להתקפל, הזקן והשמן עמדו עלי ברוב חביבות להשיא לי עצות. לא בהכרח הבנתי מה אמרו, אבל העצות היו ממש חביבות! יצאתי לדרך בהרגשה טובה וציפיה נרגשת לקראת הבאות. נראה לי שאני וסקוטלנד זה הדדי בינינו - אני מחבב אותה והיא מחבבת אותי! 
או…  או שעודפם אני ממציא? 

על כל מצבה חקוקים כ 10-15 שמות עם תאריכי המוות לאורך מאה שנה ויותר. להבנתי, זה לא שהעצמות קבורות מתחת, זה כנראה גל-עד

היום התחיל טוב. הכביש התפתל במעלה נהר שוצף, עובר מידי פעם לגדה האחרת על גשר אבן עתיק. התקדמתי על אותו כביש כ 35 ק"מ של כלום בעליה מתמשכת, עד הישוב הבא. ואז באו עליות הרבה יותר קשות וראיתי שאני מתקדם ממש לאט, והחלטתי שבקמפ הבא אני עוצר ליום מנוחה, אחרי כעשרה ימים רצופים של רכיבה. כביסה, תחזוקת אופניים, קריאה, עניינים כאלה. זו הייתה סאגה שנמשכה יותר משלוש שעות.  הגעתי לקמפ - מלא. האיש אמר תמשיך 6-7 מייל קדימה יש עוד קמפ. הגעתי - מלא. התחננתי, בכיתי, לא עזר. זה הולידיי היום, נאמר לי, והמקום מפוצץ. אי שם על ראש אחת הגבעות ראיתי במפה עוד קמפ, באין ברירה חרקתי שניים וטיפסתי לשם - מפוצץ, אבל מצאו לי מקום. כל הערב רעש והמולה, ילדים רצים נכשלים לי באוהל, אמהות צורחות, אבות גוערים, ילדות בוכות. לא נחתי לדקה. בלילה הקמפרים החוגגים החליטו לעשות מדורה לכבוד החג, רק שהם לא כל כך יודעים, ומילאו את המחנה כולו בעשן - ישר לתוך האסטמה שלי. 

יופי בנות! עכשיו כולן ביחד. שלוש - ו… מווווו!

יצאתי משם בשעה מאוחרת בבוקר שבור ורצוץ כמו אחרי טירונות גולני ואש לילה בגדנ"ע, רק כדי להתמודד עם עליות חדשות ולחפש קמפ חדש. סקוטלנד, תתאפסי על עצמך! בשביל מה באתי בעצם? חם ומזיע כמו בארץ! אני מדווש ושואל את עצמי האם אני עדיין מחבב את סקוטלנד כבראשונה? אוקיי אוקיי, ברשותכם נשאיר את השאלה הזו באוויר כרגע, בסוף היום נראה מה נעשה איתה. וזה הלך ונעשה יותר קשה. כלומר, לא העליות, התשישות שלי הרימה ראש אחרי 10 ימים וליל בלהות מחניק ורועש. בסוף עצרתי באיזה מקום גבוה ואמרתי זהו. מכאן אין כבר לאן לטפס, רק לרדת. ואכן, משניגבתי את הזיעה מהעיניים, נגלה לי עמק יפהפה הרחק למטה. לא יתכן שאין שם קמפ, עצמי אמר לי, הרי זה בדיוק מה שהקמפרים אוהבים… 


אז, האם סקוטלנד ואני בכל זאת… רגע רגע, לא כל כך מהר. אני לא אהיה פזיז עם הצהרות נמהרות. בנפש נכספת ובאופטימיות נפשעת נתתי שני פידולים חזקים לתפוס מהירות ראשונית, ומכאן הגלגלים והגרביטציה כבר נתנו את ההצגה שלהם - ואיזו הצגה! בקיצור, ותמיד קטע הירידות הוא קצר מידי, ממש בקצה הירידה על גדת הנהר, גלשתי לתוך קמפ מקסים. כן, אמרה הגברת, המקסימה, יש לנו חלקה מיוחדת לאוהלים ואתה מקבל את מס' 3 כדי שתוכל לקשור את האופניים לגדר. 
סקוטלנד! מה אני אגיד לך? 

עוד טירה שראיתי בדרך, ולא ויתרתי על סיבוב בפנים!

הישארו איתי חברים, זה פשוט נעשה ארוך, ולא נתחיל לקבוע דברים על רגל אחת, נכון? אז כל התשובות, ועוד הרבה עלילות בפוסט הבא, שכבר כבר מגיע! 
כבר… 

תגובה 1:

  1. ראגבי, בנאדם, ראגבי. פוטבול זו מחלה אמריקאית.
    ובענין אחר, איך היית משווה רכיבה באנגליה/סקוטלנד למדינות אחרות באירופה כמו צרפת, איטליה או ספרד? אני שואל מבחינת נוף, מזג אוויר הנאה/קושי ברכיבה.
    כיף לקרוא את הסיפורים שלך.

    השבמחק