מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

הטירה, הנקמה וליל הבלהות

הגשם יצא לי מהחיים ובמקומו בא שרב, וגם המישור בוטל, והתחלתי לטפס על סדרה לא נגמרת של גבעות לא גבוהות במיוחד, אבל תלולות ללא רחמים. המדרונות כולם כרמים מאופק אל אופק, פה ושם יקב, או כפר, שזה אותו הדבר במקומות האלה, ואני הוא השועל שעצר לטעום ולא יכול היה להפסיק…



בצהרי היום ראיתי מבנה שנראה לי כמו חנות ונכנסתי אל האפלולית שבפנים לקנות מים. מים? התפלא האיש, אתה מתכוון מים שקופים כמו בנחל? או לא אדוני, זה אין. יש לנו פה מים רוז', מים רוז'ה, ואים תרצה גם מים בלנק תקבל פה. רק עכשיו, כשהעיניים הסתגלו לאפלה, ראיתי שכל הקירות מסביב, מהריצפה עד התיקרה, מכוסים בבקבוקי יין מאובקים בקפדנות. נאלצתי להסכים לטעום משלושה זנים שונים כדי שהאיש יסכים למלא לי מים מהברז.

"רק מים רוז' מיסייה!" (ושימו לב לשיפוע. לפי המכשיר זה 14% (

לאחר מאבק קשה עם עליות מהשטן וקילוגרמים של ענבים לא לגמרי בשלים בבטן, הייתי בשל חניית לילה, אבל שום אפשרות לא הסתמנה באופק. מה שכן ראיתי זו טירה פוטוגנית במיוחד על הגבעה שממול. מתחתיה, על מדרונות הגבעה היה כפר קטן, כנראה של העריסים של הדוכס מלמעלה. חשבתי שהטירה היא בוודאי אתר תיירות, ואם תיירות אז בטח יש שם מלון. אחרי ימים רבים בקמפיג עניין המלון הילך עלי קסם, ובמאמץ אילאי התחלתי לטפס בסימטאות הכפר לכיוון הטירה, שם אכן היה שלט "הוטל פנסיון". מקרוב הטירה נראתה מטופחת ומשוחזרת ומול השער חנו מכוניות ספורט יקרות. זה לא יהיה זול, חשבתי לעצמי, אבל הייתי מוכן נפשית לשלם הרבה, נניח 200 יורו ללילה (המחיר הרגיל הוא 45-60), גם 250 לא יפילו אותי.


בפתח עצמו היו סוסים אצילים ומרכבות ספורט ממתינים לבני האצילים. ניגשתי לשומר, אבל הוא התעלם ממני. לאחר עוד כמה נסיונות מצידי הוא הואיל להגיד לי בשמץ של גיחוך שכן, יש כאן אירוח, אבל לא אוכל להיכנס. אמרתי אל דאגה מיסייה, יש לי קרדיט קארד והמון כסף! מה שגרם לו לעשות תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, של גירוש זבוב בלי להביט לעברי. אוקי, הבנתי. לא יאה להם פה אורח כמוני, אני עלול ללכלך את הסדינים (מה שנכון…). לבסוף שכנעתי אותו למלא לי מים בבקבוק, ולפני שהסתלקתי משם הבחנתי בפשפש קטן בצד הנסתר מעבר לפינת החומה. התגנבתי פנימה אל הגן וחירבנתי שם. וזה בהחלט שיחרר לי - גם בבטן, גם בלב. כשיצאתי, עברתי ליד השוער ונפנפתי לו בחביבות, בתקווה שיגש לראות מה חיפשתי שם ויעלה על המוקש...

שער הטירה

התגלגלתי קדימה עוד כמה קילומטרים וחיפשתי מקום למחנה בר, עד שמצאתי שביל המוליך לעבי היער. היער צפוף ואפל וקרקעיתו מכוסה בשכבה עבה של ענפים וגזעים ועלים יבשים. בסוף מצאתי איזו רחבה קטנה והקמתי את האוהל בתחושת ניצחון שהינה חסכתי לי אלף שקל…

בר ביער

את הפסטה בישלתי כבר בחושך, וכשסיימתי לאכול האופל היה כל כך עבה, שלא יכולתי לנוע צעד אחד בלי פנס אחד על המצח ואחד ביד. ואז צללתי אל האוהל, טרקתי את היריעות וציפיתי לשנת ישרים. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. לגמרי לחוד…

חנות אופניים מקומית

היער מלא קולות. לקח לי זמן להבין שה"צעדים" שאני שומע זה חיפושיות שצועדות לכיוון האוהל ומרשרשות בעלים. ואז באו היללות. והקריאות, והנשיפות. הן קרעו את החשיכה בחדות, והלכו והתקרבו. פתאום נכנס לי לראש שאין לי שום אמצעי התגוננות חוץ מסכין מטבח מעפנית. יצאתי מהאוהל ואספתי שני ענפים גדולים וכמה אבנים. ידעתי שזאב או צבוע בודד לא יעז לתקוף אותי, אבל מה עם להקה? לא הצלחתי לעצום עין בשום אופן. כבר חשבתי לקפל הכל לרכוב ולרכוב ולרכוב - תרגיל ידוע של בייקפקרים שפוחדים מהלילה.


קול אחד הטריד אותי במיוחד, משהו בין יללה לנביחה, קרוב קרוב, לא יותר מ 10 מטר ממני. וזה הקיף את האוהל והינה זה מהצד השני. מגובה הטון הסקתי שזו חיה לא גדולה במיוחד, אבל עקשנית ולא מרפה. בסוף החלטתי לצאת מהאוהל ולקדם את האויב בעמידה - לפחות זה. כשהדלקתי את הפנס העיניים נצצו אלי מהחושך, כחמישה מטרים ממני. זה היה חתול בר, אולי קרקל, והוא לא ברח. זרקתי אבן, ברח.


נכנסתי לאוהל לניסיון אחרון לפני שאני מתקפל, וניסיתי לעצום עיניים. פתאום התעוררתי והיה אור חזק. לקח לי כמה שניות לקלוט שהבוקר עלה. אז בכל זאת ישנתי כמה שעות…


קיפלתי באיטיות מופלגת, והחלטתי סופית שהלילה אני מחפש מלון. רק מלון.

5 תגובות:

  1. אין עליך, אתה אלוף......

    השבמחק
  2. אין כמו סיפורי קובי אשל על הבוקר. גדול.

    השבמחק
  3. זה בדיוק נמרץ הסיבה מדוע אני שונא אוהלים, ולא מסוגל לישון בדבר הזה. רק שאצלי ליל הבלהות קורה גם בקמפינג הכי מסודר בעולם. כל אחד והחולשות שלו...😸

    השבמחק
  4. פחד לילה ?
    רק מהולכי על 2.

    יופי של בלוג, חששתי לרגע שערש התרבות ירדים את המוזה.

    השבמחק