גם הפעם הם לא הצליחו!

 הראות הייתה כמאה מטר, מספיק כדי לא להיכנס בעמוד או במכונית חונה, לא מספיק בשביל לראות את הצומת הקרובה. את המשקפיים השקופים איבדתי מזמן, על משקפי השמש נאלצתי לוותר ולזרוק לאחד התיקים כדי בכל זאת לראות משהו בתוך מתחי הגשם המכים בפניי. אי שם בעומק כיס המעיל קול מכאני בגוון נשי מסונטז פקד: פנה ימינה. לא הצלחתי להבחין בשום פנייה, ימינה או שמאלה. לאחר אינספור פניות שלא היו או שהיו בכיוון ההפוך, חוש הכיוון הטבעי שלי, שהוא בדרך כלל טוב ואמין, כבר היה מבולבל לגמרי ושידר תחושה חזקה שאני בכלל לא בכיוון. אלא שבנסיבות האלה גם עליו לא סמכתי בשיט. ואז הכיס הודיע: אין קליטת גי פי אס. תודה על האינפורמציה העליזה והמעודדת, עניתי. איך שהוא, בריכוז מבט אילאי הצלחתי להבחין בתחנת אוטובוס כמה עשרות מטרים לפניי. התגלגלתי לשם, ואז הכיס השמיע גלינג משונה ואמר בקולו הנשי: מחשב מסלול מחדש. לפחות תגידי 'מחשבת' אם את מתחזה לאישה! צרחתי לתוך העלטה. הרוח שרקה לי בתשובה. התיישבתי בפינה היותר יבשה תחת הסככה לחשב את צעדיי הבאים, והוצאתי את הסמארטפון מהכיס. מצב הסוללה הראה 13% באדום. כשניסיתי לחבר את הפוור בנק מיד המסך ריצד והודיע: לא ניתן ליטעון עקב לחות בחיבור! לא ראיתי איך אחרי יומיים ללא אוכל ממשי אני יכול לגייס אנרגיה כלשהי לחשיבה, שלא לדבר על רכיבה.

אוקיי. נשימה. 

בואו נחזור להתחלה. 

זה היה בוקר שמשי וקריר. תכנת מזג האוויר חזתה סיכוי לגשם לקראת הערב, אבל מאחר ואני במגמת ירידה מההרים ולא צפוים יותר מידי טיפוסים, חשבתי שאם לא אשאף לרחוק מידי, אגיע הרבה לפני הגשם. מצאתי מלון שנראה נחמד 40 קמ קדימה בדיוק בכיוון שלי, הזמנתי, העתקתי את הכתובת לתוכנת הניווט ובעליצות של בוקר יצאתי לדרך. 

ואכן הדרך הייתה מקסימה, כמעט כולה בנתיבי אופניים יעודיים ומשולטים, נופי גלויה מקסימים, המון רוכבי טורינג שאומרים שלום או מנפנפים כשאתה חולף על פניהם, בקיצור - אווירת עושים חיים! 

אלא שהייתה לי בעיה אחת קריטית, זה יום ב' שהתברר כיום חג, ואתמול היה השבתון הנוצרי, כך שכבר משילשום בערב הכל סגור. לא סופרמרקט, לא מסעדה, בייקרי, קונדיטוריה, כלום! אתמול הסתדרתי אישהו עם מה שנותר לי בתיקים, בבוקר בישלתי קפה חזק עים ארבע כפיות סוכר וקיוותי שזה יניע אותי. אחרי כעשרים קילומטר זה נגמר והתחלתי להרגיש את החוסר האנרגיה. טרפתי את החטיף האחרון ואיכשהו שליתי מתחתית אחד התיקים ג'ל בודד שנשמט לשם, וחשבתי לסטות כמה קילומטרים לכיוון האוטוסטרדה שם בוודאי אמצא תחנת דלק פתוחה. כאן התחלתי להסתבך עם שערים נעולים ונחל שכדי לחצות אותו נאלצתי למשוך 3 קמ עד לגשר כדי לעבור אותו ולחזור כמובן, ואז התברר שתחנת הדלק נמצאת בצידה הנגדי של האוטוסטרדה ואין שום דרך לעבור לשם מלבד לרכוב כעשרה קמ עד המחלף הבא.

השמיים כבר התכסו עננים והתחיל להיות קר ממש. החלטתי לוותר ולחזור לחתור לכיוון המלון. 

[אין תמונה כי לא צילמתי]

בחוסר נשימה ובשרירים נוקשים הגעתי לכתובת, וזה היה מפעל סתמי. שום מלון ושום כלום. התברר שהגעתי לרחוב ולמספר הנכונים, אבל בעיירה אחרת! ואז גיליתי שהמלון שלח לי מייל עם הוראות בלתי קריאות בשחור על שחור (נשבע לכם, מצרף את צילום המסך להוכחה). נאלצתי לצלם מסך ולשחק עם הבהירות והקונטרסט כדי להצליח לקרוא משהו. הדף הודיע לי שעלי למלא טופס ארוך ומסובך, עם כל האינפורמציה - דרכון, כתובת, מאיין ולאן, לצלם דרכון ועוד כהנה וכהנה, לשלוח אותו שלוש ניסיונות עד שזה נקלט, ואז אקבל במייל חוזר קוד אקטיביישן למלון, וקוד נוסף לפתיחת הדלת. בקיצור - אין שם בן אדם! קפסולת בטון מכאנית! אלוהים! והטיפות הראשונות כבר נוקשות לי על הראש! וכשהכנסתי את הכתובת הנכונה התברר שיש לפניי 27 קמ עד לשם. אין ברירה, לבשתי את חליפת הגשם ויצאתי לדרך מקווה בכל ליבי שהפעם הכתובת נכונה והאקטיביישן אכן יעבוד. הגשם של סקוטלנד לא שבר אותי, אז כאן אני אשבר? פחחח, ניסיתי לעודד את עצמי, תמצאו לפלף אחר! 

מישהו יכול לקרוא משהו?

לא חלפו כמה קילומטרים ותוכנת מזג האוויר קפצה: "אזהרת סופת רעמים חמורה! " ומיד ירדה עלטה, הרוח הכתה ומטר זלעפות נחת על ראשי. שמתי אופניים על פול פאוור בתקווה שהסוללה לא תיגמר ולחצתי פדל. התקדמתי ככה בתוך גשם זלעפות כמה קילומטרים, ואז בא השלב שתוכנת הניווט התחילה לשגע אותי. ימינה,  שמאלה, מסלול חדש, שמאלה ימינה, אין קליטת ג'י פי אס. עד שעצרתי בתחנת האוטובוס ההיא, 13%  בסמרטפון ללא יכולת טעינה, 29 קמ טו גו, (כן, רכבתי לכיוון ההפוך!) תש כוחות, נואש ואבוד. הדלקתי סיגריה כדי לנוח קצת ולחשוב בהיגיון. למות כבר וזהו? לא נראה לי. לא מקום ראוי.

[לא צילמתי, דמיינו]

בחיטוט יסודי בכל התיקים מצאתי שנותרו לי חופן פסטה, שתי כפות שמן זית, וחצי שפורפרת רוטב עגבניות. סידרתי עים התיקים מגן רוח בפינת הסככה היבשה בעוד הגשם מצליף בכל העוצמה, בישלתי את הפסטה עם כל השמן והרוטב, וטרפתי. זה היה רעיון מעולה שממש אושש אותי. בנתיים הרוח קצת נרגעה והגשם נחלש. שמתי מצב טיסה במכשיר, סגרתי הכל מלבד המפה, הורדתי בהירות מסך למינימום ושיננתי את המסלול לקילומטרים הבאים, מידי כמה פניות הדלקתי מסך לחצי דקה ושיננתי את ההמשך הכל כדי לחסוך בסוללה, בלי הוראות מכניות, בלי גי' פי אס. ניווט חופשי. כי בשביל מה אני בוגר מדבר יהודה וערבות הנגב, לא ככה? 

כשהגעתי למלון הסמרטפון היה על 4% (!), ורכבתי 86 קילומטר, יותר מכפול ממה שתכננתי. עכשיו הייתי צריך לתקתק קודים מבלבלים עם 12 אותיות ומספרים לתוך קודן על קיר בבניין אטום, להבין מהו החדר שלי כדי לתקתק גם לו קוד כניסה, עד שלאחר לא מעט ניסיונות נשמע הזימזום והדלת נפתחה, ובשיניים נוקשות, בירכיים כושלות, אצבעות קפואות ונעליים אמבטיית קרח, נכנסתי פנימה. 

חשבתם להפיל אותי הפעם הה? מלמלתי לעבר החשכה שבחוץ. זובי. לא הצלחתם.