הערב החל לרדת, והקמפ כולו עסוק בהכנות לארוחת הערב, מדליק מנגל, קוצצת בצל, צורח על אישתו. גם אני מדליק גזיה. קניתי בסופר קופסה קטנה של שעועית, אבל לא הייתה לה לשונית לפתיחה, צריך פותחן קופסאות כמו פעם, ואין לי. ניגשתי לקראוון של השכנים, הייתה שם איזו מסיבה קטנה, היו להם אורחים, בירות צחוקים, שאלתי אם יש פותחן. התחילה התרוצצות, חיפשו פה, חיפשו שם. אמרתי שלא חשוב, אני אפתח כבר עם מברג וחזרתי לאוהל שלי. הבעל אמר אבל יש לי, אני רק צריך למצוא אותו. כעבור כמה דקות הגיע אלי כולו צוהל עם אולר שוויצרי קטן שיש לו פותחן, וצ'יק, פתח לי את הקופסה.
למחרת בבוקר השכנים שנשארו לבדם, איש ואישה באמצע החיים, עבדו קשה. הם סגרו הכל, ארזו הכל, קיפלו הכל, עוזבים וחוזרים הביתה, ולא יחזרו לכאן עד הקיץ הבא. עזרתי להם קצת לכסות את המנגל, לקפל כיסאות, והלכתי לענייני. כשחזרתי מהחוף הם כבר סיימו, והיו ישובים מרוחקים זה מיזו בפרצופים נפולים על הספסל מול הנהר בשתיקה. יכולתי להרגיש במתח, בתוגת הפרידה שלהם. הבאתי את הכיסא שלי ושתי בירות מהשישיה שלי, וישבתי לידם. אט אט הם החלו לדבר, סיפרו על עצמם, על החופשה הנהדרת שהייתה להם השנה, על הקושי לחזור לאפרוריות החיים. לבסוף קמו לסידורים אחרונים ואני חזרתי לאוהל. פתאום הם באו אלי מחובקים ואוחזים ידיים, מחייכים כמו זוג צעיר ובידם האולר השוויצרי. "רוצים לתת לך אותו, הוא בטח עוד יעזור לך במסע שלך. אתה איש טוב.".
הם נסעו, ואני נותרתי אם האולר ביד ומיד חיפשתי את הטבלט. פתאום היה לי צורך, בער לי לכתוב.
מאז עזבתי את אגם קונסטנץ פרק חדש במסע החל, שונה ואחר. הפרק הקודם, שלא היה לגמרי ממוקד ובלי יעד מוגדר, והיה בעצם התגברות על שפעת קשה שתקפה אותי בשבועיים הראשונים, והסתגלות לאופניים חדשים, חשמליים, שזה קונספט אחר לגמרי. אני גם השתניתי בשלוש השנים שחלפו מאז המסע האחרון, נהייתי קצת יושב בית, לכוד בזוועת הקורונה, באסון הפוליטיקה, במשחק הכסף, והייתי צריך לנער חלודה, לחזור לדרכים, להסתגל מחדש, כך שזה התחיל קשה. בימים הראשונים לא הצלחתי לרכוב יותר מ 30 קמ ביום עם כל החשמל, והגעתי לערב מותש ותשוש. קצת דרומה מדרזדן נקלעתי לאזור הררי נידח עם לעליות שלא נגמרות, שהוציאו את הנשמה לי ולסוללה. היה קר וגשום, ולא העזתי אפילו לחשוב על קמפינג. עברתי מצימר לצימר, משתעל כל הדרך. אבל רוחי לא נפלה, להיפך. ככל שהמסע נמשך, הרגשתי שאני מחלים ומתחזק, והטווח שלי גדל והלך, עד שהגעתי למינכן.
כל דרך יש לה את האופי המסוים שלה, ויש לה גם את הקהילה של העוברים בה, וכשאתה נוסע בה אתה הופך לחלק ממנה. אבל כל החלק הראשון הזה מדרזדן ועד ימת קונסטנץ לא הייתי על דרך ספציפית, אלא פשוט משכתי דרומה. וחיכיתי שארגיש טוב, שהמסע ידלק ויתחיל. גם האנשים שפגשתי בפרק הזה היו רובם ככולם גרמנים, כמעט כולם על חשמליים, תמיד בזוגות, לרוב מבוגרים. הם באו מכיוונים שונים והמשיכו לכיוונים אחרים, רק אני לבדי משכתי דרומה ודרומה. איש בלי דרך.
דרומה ממינכן זה התחיל להשתנות. מצאתי שאני כבר רוכב סביב 50-60 ק"מ ביום, פחות מפחד מהגשם, ואתרי הקמפינג המקסימים שעל גדות האגמים התחילו לקרוץ לי, וזה בהחלט סימן! כשהגעתי אל הצימר ההוא באלפים הגרמניים, שבו פגשתי את שני הרוכבים קלאוס וברונו (עליהם כתבתי בפוסט קודם) וזה היה אחרי יום של 52 קמ עם המון טיפוס מצטבר, ולא הייתי גמור או מותש לגמרי. זה היה הרגע שבו ידעתי ש"חמוש באופניים" חזר, והוא על הסוס!
אז עכשיו, אחרי שסיימתי עם ענייני המכס המעיקים, עליתי על יורו וולו 6, אחד המסלולים הפופולריים ביותר באירופה, שהולך מהאוקיאנוס האטלנטי אל הים השחור, אלפי קילומטרים. (למי שלא מכיר - יורו וולו הוא איגוד האופניים של האיחוד האירופי שמסמן מסלולי אופניים אפיים לאורך ולרוחב כל אירופה. את המסלולים מתכננים רוכבים מקומיים בכל מדינה, משהו כמו "שביל ישראל לאופניים" אצלנו, שמשורשרים למסלול אחד ארוך חוצה יבשת). אני חברתי לוולו 6 בשליש האחרון שלו (או הראשון, תלוי מאיפה מתחילים) ומיד הרגשתי שאני על הדרך. כאן אני פוגש מידי יום רוכבים למרחקים ארוכים עם ציוד מלא, כמוני, והם תמיד מנפנפים לשלום כשחולפים על פניך, ואתה משיב בנפנוף, לפעמים עוצר ומחליפים כמה מילים. וזה אף פעם לא נמאס, זה כיף, זו קהילה!
וכיאה לקהילה, לעיתים קרובות קורה שאתה פוגש אותם רוכבים בקמפינג הבא - בכל קמפ יש חלקת דשא המיועדת לרוכבים - וזו הזדמנות לפגוש רוכבים מכל העולם, לספר ולשמוע חוויות מהדרך, ולהחליף המלצות, טיפים ואינפורמציה, ואפילו לחלוק נגלה במכונת הכביסה…
אז כמו שאתם מבינים, למרות קצת קשיים בהתחלה, חבל לרחם עלי, כי אני מרגיש בבית, באוהל שלי, על האופניים המדהימים שלי ובדרך שלי, מכסה מרחקים, רואה נופים, פוגש אנשים וישן כמו תינוק. אין על המסעות האלה!
נפלא לקרוא אותך, קובי!
השבמחקשמחה שעלית על דרך בטוחה ונעימה יותר..
סימנתי לעצמי את הוולו 6 הזה כיעד לפנסיה שלי ( או בטיול עם רוני אחרי צבא)...חח
נשיקות,
דפי
שמח שאתה מרגיש טוב ,אל תשכח שיצאת שבועיים לאחר שחליטה בקורונה אז התחלת חלש ,שתחזור לארץ נמשיך פה את הבייקפקינג ,האופניים שלי כבר מוכנות
השבמחקהקטע הזה של יורו וולו 6 מנותק גאוגרפית לגמרי מהדנובה. הדרך הטבעית של יורווולו 6 זה לרכב לאורך הדנובה ממקורות הדנובה במזרח היער השחור ועד הדלתה של הדנובה במפגש הגבולות בין רומניה לאוקראינה. מכיון שרצו לעשות חיבור שיימשך עד לאטלנטי אז חיברו בצורה מלאכותית את הריין עם הדנובה. אבל עד לרגע זה אין שם שום סימון בשטח של שביל אופניים בין שתי הנהרות. הנהרות הללו אינם נפגשים כלל.
השבמחקואגב הדרך על הריין שהוא למעשה הגבול בין גרמניה לשווייץ, ניתן לעשות אותה משני הצדדים. דרך קלה מאד ושטוחה לגמרי. אבל מומלץ לישון בצד הגרמני, ולא בצד השוויצרי בגלל העלות, כמובן. וכמובן לא לפספס את מפלי הריין, שמופיעים בתצלום שהוספת. מפלים מדהימים ביופים ובעוצמתם. אם כי מאאאד תיירותי. למרות זאת החווייה לא נפגמת, כי המפלים באמת מדהימים.
נ.ב היית יכול להגיע בדרכי אופניים מדהימות ומקסימות מדרזדן עד אגם קונסטנצה. ויש הרבה אופציות משובחות-מענגות.
נ.ב 2 אתה יכול להמשיך למעשה ברכיבה רצופה עד פורטוגל.. יורוווללו 6 עד האוקיינוס ואז יורווולו 1 עד דרום פורטוגל ואם באמת תתעקש גם לקפוץ לאחר מכן למרוקו.
אני שוקל לגבי מרוקו כבר זמן מה. הקטע הבטיחותי מאד מפחיד אותי. רוכב אופניים ישראלי מסתובב בהרי האטלס לבד, זה מתכון לשחיטה איסלמית חלל. רק לפני שלוש שנים שחטו שם שתי רוכבות בלגית וגרמנית (לא אונס. רצח על רקע פונדמנטליסטי). הארץ הזו מהפטנת וקסומה. ומאד מזמינה וידידותית לזרים. אבל על פניו נראית לי מסוכנת לרוכב הישראלי הבודד. להסתובב במרכזים העירוניים המפוצצים באנשי ביטחון, אין בעייה. אבל בסביבה הכפרית נראה לי סיכון גדול מידי. ואותי מעניינת רק הסביבה הכפרית והטבע.
דורון כתב...
מחקלגבי הסכין שקיבלת מתנה ,לפי הסמל זה VICTORINOX חברה שווצרית שעולה בכמה דרגות על לדרמן המפורסם ,אישתי קנתה לי אחד עוד שהיינו חברים ויצאתי למילואים באילת .26 שנים אין טיפה חלודה כל הכלים במצב כמו חדש ,לא ניראה לי שהיום הם מיצרים את מוצרים שלהם באיכות של אז
השבמחקקובי סוף סוף אתה מעורר בי שוב את פרפר המרחקים בבטן. השראה שלי
השבמחק