ימים ראשונים

הימים הראשונים תמיד קצת חורקים. לא חשוב כמה שאני משפצר את האופניים לקראת מסע, תמיד משהו לא מגיע ליעד כמו שנשלח וצריך קצת לאלתר בפתח הטרמינל, על הכביש.

כמה שצמצמתי את הציוד והתגאתי בקילוגרמים שהפחתתי מהמסע הקודם, ברגע היציאה לדרך, בתוספת המים ואוכל ליומיים הראשונים שאותם כמובן לא שקלתי, פתאום האופניים כבדים להבהיל.  

וכמה שלמדתי את השטח, והתייעצתי ותכננתי מסלול, ההתחלה תמיד מיוזעת ומבולבלת. את מאתיים המייל עד למפגש עם המסלול שהכנתי חשבתי לאלתר תוך כדי תנועה, אבל התנועה פה הולכת בצד שמאל, וזה מנוגד לאינסטינקט, וצריך להיות מרוכז פי מאה. אנגליה מרושתת באינספור נתיבי אופניים. למעשה בכל פינת רחוב או כיכר יש שלטים המכווינים את הרוכבים במסלולים ממוספרים, עם ציון שמות מקומות ומרחקים, אבל לרוב הם עוברים ברחובות צדדיים ובכבישים כפריים (אנגליה, לפחות החלק שאני עובר בו, מיושבת מאוד. לא יותר ממייל או שניים של שדות בין ישוב לישוב), ורק חלק קטן הם נתיבים יעודיים לאופניים. וכך חלף לו היום הראשון, בעיקר במלחמה נגד האינסטינקטים. איכשהו מצאתי קמפ נסתר וחביב וחניתי בו ללילה. 

היום השני התחיל בגשם דק וקלוש שלא הטריד אותי במיוחד ולא טרחתי ללבוש את המעיל גשם, עד שלפתע, בדיוק כשאני על כביש עמוס בלי שוליים, נפתחו ארובות השמיים ואלוהים פתח ת'שיבר. תוך דקות הייתי רטוב עד העצמות, והראות צנחה לאפס, והמשאיות שורקות לי בצד ההפוך, ואני רועד ומשנן שמאל… שמאל… היד עם השעון, היד עם השעון…  (אז זהו, שאני דיסלקטי, וימין ושמאל אצלי זה סתם מילים, ואף פעם לא ענדתי שעון).

היום הוא יום הרכיבה השלישי. זה היה יום קשה, אבל שווה ביותר! בשביל זה באתי, בשביל זה אני חי, בשביל זה יש לי את האופניים המדהימים בעולם! 

אז ככה: יצאתי מהמלון בדבנטרי מאוחר יחסית. כיוונתי להגיע לסביבות בירמינגהם, מרחק של כ 65 ק"מ. אחרי כמה קילומטרים מחוץ לעיר עליתי על מסלול משולט, סוג של סינגל שהופיע במפת OSM וגם בגוגל מפות. התחיל יפה, המון מעברי בקר, צאן בעצם, כי זה מה שיש פה, והמון שערים. עד מהרה מצאתי את עצמי ממש בלב הנוף, היפה להדהים, אבל בלי שום שביל, כי השביל כוסה לגמרי בעשב. התקדמתי פשוט על פי הקו במפה, בלב שדות ועפרים, חוצה נחלים, עובר גדרות ושוקע יותר ויותר בבוץ עד שלא יכולתי לרכב יותר. במיקרים כאלו הניסיון מדבר, וידעתי לעצור לפני שהאופניים נסתמים לגמרי ונשבר לי מעביר. עצרתי ופירקתי את הכנפיים, וניקיתי בסבלנות את הגלגלים עם מים מהנחל, כשמשפחה של כבשים באה לבקר אותי ושוחחנו על ממממה ועל דה. המשכתי ברגל כחמישה ק"מ עד החווה הקרובה, שם הזקנה הנחמדה הכינה לי טוסט וכוס ברנדי מחומם שאין דברים כאלה… 

השביל הרשמי עובר כאן

כבר היה אחר צוהריים כשיצאתי סוף סוף לכביש, ובירמינגהם רחוקה רחוקה. היא כבר תחכה למחר. מצאתי בבוקינג חדר זול בפאתי קובנטרי, כ 15 קמ ממני. וכאן הסתיים סיפור ההרפתקה והחל סיפור האגדה. לא הצלחתי למצוא את החדר שהזמנתי בשום אופן והטלפון שלי גמר סוללה, והפוור בנק היה רטוב ולא עבד. בסוף שאלתי בחורה ברחוב והיא צלצלה לבעלת הבית, ודיברה עם איזו סינית שאי אפשר להבין מה היא אומרת, והלכה איתי - שאלוהים יברך אותה - צעד צעד במשך כחצי שעה, עד שמצאנו. 

סינגל בדרך לבירמינגהם

הבית היה פתוח. קראתי בקול, צלצלתי בפעמון הדלת, צלצלתי בפעמון האופניים, כלום. נכנסתי פנימה והכנתי לעצמי קפה במטבח העצום בגודלו כדי לחשוב מה עושים. לפתע סינית קטנטנה וקופצנית שלא מדברת אנגלית עפה פנימה כמו הרוח, תפסה אותי בשרוול וזרקה אותי באחד החדרים, החליפה מצעים תוך עשרים שניות וטסה כלעומת שבאה. ושוב אני לבד בבית. התחלתי לחטט, לפתוח מגירות, להציץ לחדרים, כי הרי מה עושים כשאתה לבד בבית זר?

 

ממממה אתה עושה כאן? 

לפתע נתקלתי בבחור הודי ושנינו קיפצנו בבהלה, כי גם הוא בדיוק היה לבד בבית זר. במצוקת הבדידות והזרות הפכנו לחברים תוך שתי דקות, ויחד מצאנו את שקיות התה באחת המגירות וסיפרנו איש לרעהו את קורות חיינו מראשית עד אחרית. זה הסתיים בסשן מורחב של צילומי סלפי ודאבל סלפי במגוון תנוחות ופוזות, ובהרשמה הדדית איש לבלוג של רעהו. הזוי כבר אמרתי? 

זהו. 

עכשיו מקלחת ולישון. 

חברי ההודי שאני לא מסוגל לבטא את שמו