מלנכולי

לאחר ארבעה ימים של חריגה ממסלול "אנד טו אנד", שהביאה לביקור מפתיע במסלול מירוצי אופנועים, בטירת איטון המהממת ובליברפול המרגשת, חברתי חזרה למסלול כמאה קילומטרים צפונה מהנקודה בה עזבתי אותו. כעת אני בקמפ יפה על נהר ריבל, מכונס באוהל, והגשם נוקש על היריעה ולא פוסק לרגע. אני ביום מנוחה היום, ברגשות קצת אפלים. מלנכולי. 

חזרה למסלול

מזג האויר קשה לי. זה לא שלא למדתי לרכוב בגשם, ויש לי את כל האמצעים, אבל לחילופים התכופים בין שמש חמימה לרוח קרה וגשם סוחף עשר פעמים ביום לא הצלחתי להתרגל, ואני חצי מצונן עם אף נוטף כל הזמן. ביומיים האחרונים מאז שעזבתי את ליברפול אני מושך בקושי, מתעייף אחרי כל עליונת, ונאנח הרבה. זו עייפות פיזית, אבל גם, ואולי בעיקר, שחיקה נפשית אחרי כל הביטלמינה הזו, והמוני התגובות הנרגשות שקיבלתי על הפוסט האחרון, בכל אמצעי התקשורת. מין אנטי קליימקס שכזה. 

מרגש במיוחד היה לקבל הודעות מחברים שאספתי במסעותי ברחבי העולם, ושעדיין בקשר, ועדיין עוקבים אחרי הבלוג. אחד מהם הוא פרד פטרסון, אותו פגשתי בקמפ בדילן, מונטנה, במסע "טראנס אמריקה" לפני שלוש שנים. זו הייתה פגישה מיוחדת, שעל אף שנמשכה לא יותר מעשרים דקות זכורה לי היטב: בדיוק סיימתי להקים את האוהל שלי, כשלקמפ נכנס אוטובוס ארוך ויפה שגורר אחריו מכונית קטנה. עזרתי לו ספונטנית למקם את האוטובוס, והקשר ביניינו נוצר עוד לפני שהוא ירד ממנו. דיברנו כמה דקות, וגילינו ששניינו אוהבים את איסטנבול מכל הערים. וזהו. למחרת, בעודי מדווש בהמשך הדרך הוא חלף וזיהה אותי, והמשכנו את השיחה על טורקיה בצד הדרך, כשהמכוניות צופרות לנו. קבענו להפגש בעיירה הקרובה, אבל זה לא קרה. פרד גר באוטובוס שלו זה שלושים שנה (!), ומסתובב בעולם בחיפושים אחרי אתרי סקי שיתאימו לאופני שלג (סוג של אופני הרים, שבמקום המזלג הקדמי יש להם זוג מגלשי שלג), שהוא אחד המפתחים שלהם. מרגש היה לקבל ממנו מייל, שסיפר לי כמה הוא אהב את הפוסט על ליברפול! ואגב, אנחנו בטוחים שעוד נפגש איפה שהוא, מתי שהוא. 

פרד ואני לצד הדרך

האוטובוס של פרד

הכלבים כאן הם מגזר מיוחס באוכלוסיה, וכמו לכל מגזר, יש להם זכויות וחובות. לכל משפחה יש לפחות שניים, לרוב מגזעים קטנים ומפונפנים. נביחות קלות הן מקובלות, אבל אסור לכלב לגרגר או לנהום כלפי מישהו, אך אסור לגעור או לאיים על הכלב ורק לבעלים מותר להסות את כלבו. בכל מקום, חנות, מסעדה וכל מוסד אחר, כמו גם בכל מרחב ציבורי כמו תחנות אוטובוס וסתם פינות רחוב יש הטוויה מיוחדת לכלבים ובעליהם, עם כללי התנהגות מדויקים וברורים. באוטובוס הבעלים חייב להרים את הכלב בידיים. הכלב גם חייב להיות קשור תמיד, ולעשות את צרכיו רק במקומות המיועדים לכך. הכלבים יודעים את זכויותיהם וחובותיהם, ומתנהגים בהתאם. ברשימת מספרי החירום שיש בכל מלון, וטירינר מופיע במקום השני, אחרי לוחמי האש ולפני רופא, רופא שיניים ותחנת מוניות. 

אין חתולים. לא ברחוב ולא בבית. אולי כי אין פה פחי אשפה פתוחים ברחובות. עד כה לא ראיתי חתול אחד,ואני מוכרח לציין שזה קצת מוזר. רכבתי בשביל צר ומרחוק באה זקנה שפופה עם פודל בסוודר כחול. צילצלתי בפעמון והכלב מיד סר הצידה ומשך בעדינות את גבירתו. גוד בוי! הפתרתי לעברו כשחלפתי. 

זה בית קברות אם לא הבנתם

יש כאן המוני מהגרים, בעיקר מוסלמים. הם מאכלסים שכונות שלמות בערים הגדולות, ומתפעלים את כל מסעדות הטייק אווי, שהם 95% מהמסעדות (היתר הן מסעדות הודיות, המתופעלות ע"י ההודים - המיוחסים שבמהגרים). אם הם יישבתו, לא יהיה לאוכלוסיה מה לאכול. אבל התרבות הבריטית כל כך עמוקה ומושרשת, שהמוסלמים, אף שהם לבושים כערבים עם בורקות, גלביות ותרבושים ובשכונותיהם יותר מסגדים מכנייסיות, הם מתנהגים כאנגלים עם כל גינוני השפה וכללי הטקס. נראה שאנגליה היא שכובשת אותם, ולא הם את אנגליה. 

המטבח שלי - הדרך שלי לדלג על האוכל זבל האנגלי. מנפיק ארוחות שף כל לילה.

הערב בא. הדמדומים ארוכים ארוכים. בשמיים אין זכר לגוון אדמדם, או ורדרד, כמו ששקיעה נראית אצלנו. הם אפורים אטומים וכבדים, כמו להתכסות בשמיכה צבאית ורטובה בלילה קר. הגשם כעת דקיק, מין ספריי - זמן לצאת לסיבוב אחרון בנהר, שם הברווזים מתקבצים בפינה הרדודה שבה הזרם מתון, ומתכרבלים איש בנוצות רעהו. כשיחשיך אזחל למאורה שלי, הקטנה, המוגנת, ואכתוב קצת. יש שקוראים לפני השינה, אני כותב. כבר סידרתי הכל בפינות האוהל, הכנתי דברים למחר. התחזית למחר: 14 מעלות, 90% סיכוי לגשם. בכל זאת אצא. חייב לזוז. 

הברווזים מתארגנים ללילה