גשם

 רכבתי כחמש שעות בגשם עם כל חליפת הגשם עליי, והתעייפתי מאוד. גם מעיל ומכנסי הגשם הדקיקים ביותר מסרבלים אותך ומאיטים אותך, ולא הצלחתי להתקדם יותר מ- 30 ק"מ. הגעתי לאכסניה מקסימה בכפר סליידבורן, ששוכנת בבית עתיק שנבנה בשנת 1777 ע"י האיכר שהתיישב כאן. זה היה אז איזור מרוחק ומבודד, שלא היה שייך לשום פיאודל או בעל אדמות. כעבור כמאה שנה, בשנת 1893 כל תכולתו של הבית והרהיטים נמכרו למשקיע, כשהבית עצמו נשאר בחזקת צאצאי אותו איכר (סוג של שותפות) והבית הפך לפאבליק (פאב בשפתנו). 

פתח האכסניה

את כל זה קראתי בגזיר עיתון שהיה תלוי על הקיר בדיינינג רום. בהמשך קיבלתי עוד הסברים וסיור מודרך בבית ע"י הזוג המארח, שאינני זוכר את שמותיהם ומישום מה לא צילמתי אותם. מאוחר יותר הגיע סייקליסט נוסף עם תרמיל צבאי ענק על הגב וחגור פאוצ'ים למותניו, ללא ספק הסט-אפ הכי מוזר לטורר שראיתי אי פעם. אותו דווקא צילמתי (ביקשתי, והוא הסכים בקושי והשתופף במבוכה ברגע הקליק. משונה שהם לא אוהבים שמצלמים אותם פה. אני מתקשה להתרגל לזה).

ואז הגיע אין (Ean), שרירן מבוגר על אופניים, ושנינו קיבלנו חדר משותף. הוא הצהיר מייד שאל לי לדאוג, הוא לא נוחר בכלל! מאוחר יותר התברר שהוא בדיוק בגיל שלי ושהוא פטפטן אובססיבי (ועוד יותר מאוחר הסתבר גם שהוא נוחר במלוא הקיטור, בסגנון נגריה ובסגנון נפחיה לסירוגין). הצילה אותי ממנו רוכבת יפהפיה בשם אליסון שבדיוק הגיעה ולקחה עליו משמרת, ואני השתחררתי לעבודות. אחר כך, כשישבנו בלאונץ', יריתי שאלה כדי שיפסיק לדבר על עצמו: איך איכר בודד בונה כזה בית, שלהזכירכם עומד על תילו ובמצב מצויין זה כ- 250 שנה? זו הייתה פגיעה בול. האיש קם, ומול עינינו המשתאות תיאר תוך תנועות תיאטרליות רחבות איך בונים בית. בקצרה: לבית אין שום שלד והוא נבנה אבן על אבן, מהמסד עד קורות הגג (שתי קומות ועליית גג) . את אבני הפינה, המשקופים ועדני החלונות הוא רוכש אצל סתת הכפר, הקירות בנויים מאבנים שאסף בשדה ופוצחו והותאמו למקומם בעזרת פטיש כבד, כמו שבונים טרסה, המלט הוא טין מהנחל הסמוך מעורב בגבס. קורות הגג עשויים מעצים שנכרתו ביער הסמוך, והוקצעו באופן גס בגרזן, הרעפים הם רעפי אבן ציפחה שנקנו גם הם אצל הסתת.

אליסון

זה היה מרתק. זוג המארחים, אליסון ואני הקשבנו פעורי פה, בעוד אין מדגים תנופות חטיבה רחבות. זה נשמע לנו כל כך פשוט (אם לא מחשיבים את עבודת הפרך הנדרשת כמובן), עד שחלטנו מיני וביי לבנות בית בעצמנו! (טנטטיבית).

פינה בבית

מבפנים. אין שום קיר ישר, אופקית או אנכית, ושום ריצפה מפולשת.

מאוחר יותר, כשכבר הפכנו למשפחה וישבנו לארוחת הערב (שכל אחד הכין לעצמו, כמוקובל באכסניות, אבל עד מהרה הכל התערבב וכולם אכלו מהכל), ביקשתי שיסבירו לי את עניין הברקזיט, שמפרק ממשלות אבל ממש לא מובן מה הסיפור ולמה כן ולמה לא. לשמע 'המילה הארורה' כפי שאליסון כינתה זאת, כולם נאנחו במקהלה. התעורר ויכוח קטן איך מסבירים את הדבר הזה לזר שלא איכפת לו (אני). לבסוף ג'ון, המארח, לקח את היוזמה וניסה להסביר לי במילים פשוטות. מיותר לציין שלא הבנתי כלום, אבל היהנתי בהבנה אחרי כל משפט, ובסוף אמרתי "ברור! תודה!" בהתלהבות, וכולם נאנחו בהקלה. כשקמנו להתפזר לחדרים, אין טפח על זרועי, וידעתי שהוא מחבב אותי כמו שאני אותו. 

הכפר בגשם

הנוף מסביב יפה מאוד, אבל קשה לכנות אותו 'עוצר נשימה' או 'דרמטי', ואי אפשר להשוות אותו לשום מקום אחר (שאני מכיר). בשוויץ, אוסטריה, או צרפת, יש גבעות ירוקות כמו אלה, אבל תמיד ברקע יש הרים חדים ומושלגים, וגאיות תלולים בעומק מאות מטרים. הנוף הזה יש בו משהו מתון, והוא נוסך בך רוגע ושקט נפשי, אולי גם איזו חולמנות, עד שעולה על הדעת שכל בית בודד על ראש גבעה הוא בית מרפא לחולי נפש. 

יש הרבה מוסדות להצלת חיות הבר באיזור הזה. אני לא ראיתי חיית בר אחת מלבד ברווזים בנהר שנראים די מתורבתים, וכמה קיפודים דרוסים בצידי הדרכים. 

מונו-כרומטי משהו

גם מחר צפוי גשם כל היום. החלטתי להשאר כאן. כל השאר (מלבדנו היו עוד שלישית רוכבים באכסנייה שלא יצרו איתנו קשר) עלו בבוקר על האופניים ורכבו אל תוך הגשם בלי להסס. לא יודע אם הם גיבורים או משוגעים. 'גם אני גיבור, אבל בדברים אחרים', חשבתי כדי לתרץ לעצמי איכשהו את הפחדנות. סיפרתי להם על הרכיבות שלנו בנגב, בארבעים מעלות ובלי מקור מים לאורך מאה קילומטר והראתי להם תמונות. הם חשבו שאני מטורף וגיבור, ושהם לא היו מצליחים לצעוד מאה יארד או ביכלל לחיות בתנאים כאלו (👍). סיכמנו שאנחנו לא מעוניינים להתחלף. 

לא, זה לא חומר גלם לקבב, זה בית חרושת לצמר המשובח בעולם (לטענתם)