מקל יד שניה וארמון רב תפארת

בהתחלה זה היה בלתי מורגש. למראית עין הגבעות המשיכו כרגיל - כיפות עגלגלות של שדות מרעה ירוקים מנוקדים כבשים לבנות. הגובה בין 80 ל 200 מטר, עלה וירוד. מאה מטר עליה, מאה ירידה, אין מטר מישורי או קרוב לזה. לזה כבר הסתגלתי. אבל ברגליים המצב השתנה, עכשיו קשה לי הרבה יותר. גם מנעד הגבהים השתנה, כבר חציתי קו גובה 400 וצללתי עד מתחת ל 50 כדי לעבור נהר, וברכיבה של 50 ק"מ אני צובר מעל 1500 מטר טיפוס מצטבר. וזה מובן, כי אני נכנס לארץ האגמים (Lake district).

בסוף היום, כשהגעתי לעיר קנדל, הגבעות כבר הפכו להרים. נכנסתי לאכסניה המקומית, גם היא בבית עתיק ויפה להפליא, ושם ראיתי את החתול הראשון שראיתי באנגליה, שעמד בדרכי באמצע המדרגות כשאני עמוס בכל התיקים, ולא הואיל אפילו להעיף מבט לעברי, עד שבא האיש מהקבלה ודחף אותו. ג'ינג'י אמיתי. אחר כך חיזרתי אחריו וצילמתי אותו שעה שלמה, אך הוא לא נעתר. 

בכניסה לעיר ראיתי חנות אופניים גדולה ונכנסתי. ביקשתי להחליף קסטה לגדולה יותר כדי שיהיו לי הילוכים יותר נמוכים. החברה שם בדקו את המערכת שלי מכל הכיוונים, התייעצו, הרימו טלפונים, ולבסוף הודיעו לי שאין אפשרות לעשות את זה על פי התקנים, אלא רק בקומבינה, וזה לא כדאי מאחר שאני במסע ארוך ואם משהו לא יסתדר הם לא יוכלו לעזור לי כי אני אהיה רחוק רחוק. התייעצתי גם אם חברים בארץ, ואין מנוס, אצטרך לחיות עם מר גורלי...

האגם הגדול הראשון, ווינדרמיר, היה עמוס בתיירים עד להחליא, עם כל תופעות הלוואי: צפיפות והמולה בכל מקום, תורים אינסופיים לעלות לספינה, פחית קולה בעשרים שקל. החלטתי למשוך עוד קצת ולהגיע לאגם קטן ומבודד יותר. כך הגעתי לאכסניית YHA Hawkshead, שהיא ווילה ענקית על שפת אגם פסטורלי וציורי, ובה מאות תרמילאים מכל הסוגים והגילים. כשעמדתי בתור בריספשן, בדיוק הם היו בטלפון עם מישהו ששכח אמש מוט הליכה באכסנייה, והוא אמר להם שהוא כבר רחוק ושיתנו אותו למישהו שחסר לו. מיד קפצתי והרמתי יד, והודעתי שאני לוקח את המוט, ונרשם לשני לילות. מחר היום הליכה! 

כל הערב ניסיתי למצוא לי מסלול למחר. לא מצאתי עם מי להתייעץ כי כולם היו מסוגרים בעצמם, או עייפים מכדי לענות לי. עיינתי במפה הגדולה בריספשן, היו,שם עשרות שבילים שיוצאים מהכפר הסמוך, לך תדע, אבל מה שכן - ראיתי שהמפה שלי שבסמרטפון מדוייקת ומפורטת כמו המפה שעל הקיר. בלוח ההודעות בלובי משך את עיני פתק מרושל שאומר "Start from the church graveyard". ואכן ראיתי במפה שביל הליכה שמתחיל בחצר הקברים של הכניסייה...

יצאתי השקם בבוקר, אני ומקל הקרבון המדוגם שלי (ועם שרירים קצת תפוסים מהעליות אתמול), ישר לחצר הכנסייה, שם מצאתי את הפישפש הקטן המוביל אל היער. השביל היה מקסים ממש, חוצה עשרות נחלים ויובלים בגשרי עץ קטנים. די מהר הגעתי לראש הגבעה, והנוף היפה והעדין שכמו צוייר בצבעי פסטל נפרש לעיניי. בלי להרגיש עשיתי סיבוב של 12 ק"מ על הגבעות שסביב האגם, עד שחזרתי לחצר הכנסייה, ומשם ישירות לפאב הסמוך להשלמת העלילה...

אחר כך עברו עלי יומיים מפרכים של רכיבה בגשם בלתי פוסק. ההליכה עשתה לי טוב ושחררה שרירים וגם נפש. באין תוכנית מוגדרת, הלכתי על נתיב שאנשי האופניים בחנות המליצו לי - צפונה אל העיר קסוויק, הנתיב הכי מתון לצאת מארץ האגמים שהיא בעצם רכס ההרים הכי גבוה באנגליה.

קולנוע 'אלהמרה'  בקסוויק

 בקסוויק לנתי ב B&B אקראי. הגברת התגאתה בארוחת הבוקר האנגלית המסורתית שלה... כשביקשתי קונטיננטלית (קורסון וריבה) במקום, היא ממש נעלבה, אז ויתרתי, ובעודי מנסה לבלוע את השעועית מקופסה, היא רצה לסופר הסמוך והביאה לי קורסון וריבה!

בבוקר המשכתי צפונה על גבעות שלא נגמרות ותחת גשם שלא נגמר, עד שנגמר לי הכח. ראיתי במפה מלון 10 קמ ממני (ועשר גבעות לעלות ולרדת…). למראה הארמון שאליו הגעתי כמעט חשבתי לוותר כי זה בטח יעלה לי הון, אבל בעודי עומד מול הפתח עלה בדעתי לפתוח בוקינג דוט קום, לראות אם מופיע שם וכמה עולה. הפתעה: נותר חדר אחד בהנחת הרגע האחרון של 50%! צעדתי פנימה מעדנות ומיד הפכתי למלך. עזרו לי עם האופניים, סחבו לי את התיקים לחדר - המדהים יש לציין - והכינו לי קפה. 

גרין היל הוטל

הגן שמסביב

כשהתאוששתי קצת קראתי על ההיסטוריה של המקום: החל משנת 1658, כשאיזה לורד קנה את השטח ובנה עליו בית שנשרף עד עפר 100 שנה מאוחר יותר. ואז לורד אחר בנה את הבית הנוכחי בשנת 1781, וב 1951, כשהמשפחה ירדה מנכסיה, הוסב למלון הנוכחי. יש עוד המון פרטים על דמויות מפורסמות ששכנו בו וספרים שהוא נזכר בהם, אבל לא אלאה אתכם.

החדר שלי

כעת אני בחדרי אחרי לזניה ושתי בירות, מחפש איך לסיים כבר את הפוסט הנמרח הזה ולהעיף אותו לאוויר…