הקמפ ההזוי

עזבתי את מסך הברזל (עליו יש לי מה לומר אבל בפעם אחרת) והחלטתי לרדת לחוף האדריאטי ולחבור לוולו 8. כעת אני שואף בניווט חופשי לעבר זגרב. הלילה חניתי בקמפ יקר להחריד ומבאס לא פחות, וכשיצאתי בבוקר זיהיתי במפה אגם בכיוון הנכון כ- 60 ק"מ ממני. אמרתי בטח יש שם קמפ והתחלתי לחתור לעברו. כשהייתי כבר קרוב והתחלתי לחפש את הקמפ, וזה אגם די גדול, ניסיתי לשאול אנשים אבל לא היה עם מי לדבר. יש לי ארבע מפות שמכסות את האזור: מפת הונגריה, מפת אוסטריה, מפת הבלקן וגוגל מפות. במפת הבלקן היה מסומן קמפ באחת הפינות, שלא הופיע באף מפה אחרת. מצאתי שם בקתה נטושה וזהו. שום שלט, שום סימן.  בהמשך שביל העפר הייתה עוד בקתה נטושה, ועוד אחת, ואז בקתה שהדשא סביבה נראה קצור טרי. ואז הגעתי לריכוז של כמה בקתות חרבות והיו שם שני צעירים עם אופנוע. למרבה המזל אחד מהם דיבר אנגלית.

- איפה פה הקמפינג?
- כאן.
- יש ריספשן? מנג'מנט? למי מודיעים שהגעתי?
- הרגע הודעת לי ואני הודעתי לך.
- אז אני פשוט אתפוש לי איזו בקתה
- סבבה, גם אנחנו נתפוש.

מצאתי לי מקום בין החורבות ובישלתי פסטה. הבעיה הייתה חששתי שאין לי מספיק מים ללילה. חזרתי לשניים והם הצביעו על בקתה שיש בה אור קלוש. יש שם באר, אמרו. ואכן זה היה באר עם אישה ושני כלבים גדולים, והיא מכרה לי בקבוק מים ופחית בירה. עכשיו אני כאן לבד בחושך, המקום יפה מאוד, בין העצים על שפת המים - ומוזנח לגמרי. פעם היה כאן גן עדן. עכשיו אני שומע את החולדות בין הקרשים ועל צמרת העץ שמעלי חנו איזה חמישים עורבים. ברקים ורעמים וגשם זלעפות החל. מזל שהיה לי שכל להקים את האוהל מתחת לסככה. אם תגמר הסוללה בפנס איך אני אמצא את הרזרבית בחושך.
שיהיה לילה טוב לכולנו.

התותח שהפיל אותי

קוסג
מסתבר שהמלון שנפלתי עליו בקוסג הוא מלון פאר 5 כוכבים שממוקם בכיכר המרכזית של העיר (42 יורו ללילה), ומשרת במדים עזר לי לסחוב את החפצים לחדר. אכלתי שוורמה המכונה כאן 'פיתה קבב', ובום, נפלתי לשינה. כבר עברתי כ- 230 קמ מווינה בארבעה ימים, כשהיום האחרון היה ממש קשה עם רוחות  ו 1100 מטר טיפוס. בבוקר הודעתי שאני נשאר עוד לילה ויצאתי לשוטט בעיר.

ברחובות היו ילדים מחופשים לאבירים ומשרתות והבנתי שיש היום איזה חג או משהו, ואז הגעתי למבצר היפהפה ונכנסתי פנימה - בדיוק לתחילת הטקס: ברחבה היו עשרות אבירים ומטרוניתות במיטב המחלצות וליד התותח עמד קצין שמן. אל הדוכן ניגש ראש העיר לבוש בחליפה מודרנית אבל חגור בחרב גדולה ולראשו נוצה, ונשא נאום קצר שזכה לתרועות רמות.

כל אותו הזמן אני הייתי עסוק בלהחזיק את האופניים ביד אחת ולהשתלט על הסמרטפון לצילום ביד השניה, כשלפתע ראש העיר נתן את האות ובזווית העין ראיתי שהתותחן הדליק שם משהו. הבום היה כל כך מפתיע וכל כך עוצמתי, שהתותח נרתע מטר לאחור ואני נבהלתי התבלבלתי לגמרי, האופניים נפלו לי מהיד, ובניסיון להציל את הטלפון השטטחתי גם אני על האופניים והסמרטפון ניטח על רצפת האבן והתגולל הרחק מתחת לכיסאות... וכן, שמעתי את הגיחוכים בקהל וכמה גם קפצו לעזור לי.

כשהנערות יצאו בריקוד המשרתות כבר הייתי ישוב במקום טוב באמצע, מנסה לבלוע את הפדיחה ומצלם את הריקוד, בעוד האופניים שמורות בבטחה אצל בעל הקיוסק. רק השיפשוף במרפק עוד כואב לי עד עכשיו.

אחר כך חבר כתב לי שבזמן השואה נעשו כאן זוועות ביהודים, וזה לגמרי התחבר לי עם העיר היפה והאכזרית הזאת. כמה לא מפתיע.

ברטיסלבה - יה אללה!

את הדרך מווינה לברטיסלבה (70 ק"מ) אפשר לעשות בעיניים עצומות. השביל כל כך מוסדר, כל כך סלול, כל כך מסומן ומשולט, והנוף כל כך אותו נוף כל הדרך. אבל מה שמפתיע זה דווקא נתיבי האופניים בברטיסלבה עצמה. זוהי עיר ענקית, מגה סיטי, שבכל רחוב וסימטה ודרך כל כיכר וצומת מסומן בה נתיב אופניים ברור ורציף. אתה פשוט רוכב בזרימה בלי להוריד רגל, דרך הצטלביות סואנות, דרך מעברים עיליים ותחתיים וגשרים יעודיים מעל הנהר, או בנתיב חוצה ומרומזר כשכל התנועה ממתינה לך. מהמם!

בבוקר הבא, ביציאה מברטיסלבה, פגשתי לראשונה את יורובלו 13 - שביל מסך הברזל, שאיתו אני ממשיך בימים הבאים. הוא עזב את הנהר ולקח דרך שדות ויערות פזורים, בנוף כמעט שטוח לגמרי, ובשלב מסויים, בלי ששמתי לב כי אין שום סימן, חציתי שוב לאוסטריה, וחניתי בקמפ אוסטרי מנומנם ויבשושי, שום דבר לספר עליו.

ביום המחרת המסלול - עדיין משולט לעייפה - התחיל לזגזג בין אוסטריה והונגריה, כל שעה מדינה אחרת, ונאלצתי להחזיק בכיס אחד יורואים ובכיס אחר כסף הונגרי שעדיין אין לי מושג איך קוראים לו, אבל פחית קולה עולה כמה מאות ממנו...

ואז התחילו הגבעות, שהלכו ונעשו תלולות יותר ויותר, וכך הגעתי אתמול בשעה די מאוחרת בערב לעיר קוסג (בהונגריה) תשוש לגמרי לאחר 60 ק"מ עם 1100 מ' טיפוס, ולקחתי מלון. אולי אשאר כאן ליום מנוחה כי אני מפורק ועושה רושם שהעיר חמודה...

ברטיסלבה

האטרקציה הכי גדולה על הדנובה - מנהרה באורך 10 מטר

מוזמנים לשבת - הקוצים עלינו

קמפ ווינאי

בדרך משדה התעופה מזג האוויר הטריף אותי. היה קר וגשם דק ירד, ועשר דקות לאחר מיכן יצאה השמש ושרב פתאומי וחוזר חלילה. הגעתי לקמפ עם אף נוטף, אומלל ורועד. הקמתי את האוהל ונפלתי פנימה. בבוקר האיש בריספשן אמר לי הערב אנחנו נעודד אותך, יש לנו גריל פארטי ותהיה תיזמורת. תגיע. במשך היום הסתובבתי קצת בעיר אבל כלום לא עשה עלי רושם. את הארמונות הקתדרלות והצ'פלות מיציתי כבר בפראג (אגב, בעיניי פראג לוקחת, בייחוד עם הגולאש שלה לעומת השניצל הווינאי). אוקיי, אמרתי לעצמי, לא בכוח. יבוא הרגע שהמסע הזה ידלק. קצת סבלנות, אולי מחר. שוב צללתי לאוהל.

ריח חזק של על האש העיר אותי ופתאום נזכרתי - גריל פארטי! רצתי לריספשן ולא האמנתי מה אני רואה: הגריל הוציא עשן במלוא המרץ ובמרפסת הסתובבו ים של נגנים, לפחות עשרים, בחליפות ועניבות ועם חצוצרות וטרומבונים. תוך דקה האיש מהריספשן דחף לי בירה ענקית ליד והושיב אותי בשולחן זוגי עם מישהו. רק הספקנו לאכול משהו והמוסיקה התחילה.
והם ניגנו מדהים! והמנצח - חוויה בפני עצמו. ביג בנד ממש, עם חצוצרות וסקסופונים, וריטם סקשן עם תופים ואפ-רייט בס וגיטרה רבע נפח, וזמרת והכל, והרספשן מביא לנו עוד נקניקיות ועוד בירות. התחלתי להסביר לשותפי לשולחן (קוראים לו איריק או אריק - משהו כזה) כמה אני אוהב את זה, ועד שסיימתי - אם בכלל סיימתי - הייתי כבר שיכור לגמרי.

בשלב מסויים הריספשן התיישב איתנו, והוא ואיריק, השותף שלי לשולחן שאלו שאלות ואני דיברתי, מי יודע מה אמרתי להם. ואז הרספשן לקח את המיקרופון ואמר שהגרילמנית חוגגת יומולדת, והתזמורת - פול ביג בנד כן? - ניגנה הפי ברסדיי טו יו עם כל החצוצרות וכל המחנה על הרגליים, והרספשן שוב לקח ת'מיקרופון ואמר שהבחור הזה (מצביע עלי) מתחיל מחר את המסע שלו וכולם הרימו כוסות, והתזמורת (ביג בנד כן?) ניגנה לי איזה הוריי הוריי בגרמנית, ואני נאלצתי לעלות על הבמה יחד עם הגרילמנית ולעשות סלוט לקהל...

כשנפלתי לאוהל וניסיתי להחליט אם קודם להשתין או קודם להקיא, חשבתי לעצמי שזהו זה. קיבלתי את הסימן שלי והמסע נדלק. עכשיו נשאר רק לדווש אותו...

'ה'ריספשן

איריק

הזמרת והמנצח

התזמורת

לא באמת חשבתם שאני אתן לכם תמונות של ארמונות, נכון

הדרך לאיסטנבול

שלום לכולם, דיס איז יור קפטן ספיקינג. ברוכים הבאים למסע לאיסטנבול!

למסע שלנו הפעם אין תכנית מוגדרת או מסודרת, אלא רק מגמה כללית ושברי רעיונות שלא נהגו עד הסוף. כיאה לאמיצים אנחנו ניתן לדנובה לזרום ולא נעמוד בדרכה, אבל גם לא ניתן לה לתעתע בנו ונעזוב אותה בכל רגע שיעלה בדעתנו.

אנחנו מצויידים בניסיון קודם ובבדל של חכמת זקנים, גם מפות יש לנו וחוש כיוון והתמצאות, וכן, מה לעשות, חסר לנו קצת כושר והריאות הן לא מה שהיו, אבל זה מה יש וזה יקח לאן שזה יקח!

על כן נוסעים יקרים, אין צורך הפעם להדק חגורות או לחבוש קסדות, בדיוק להפך, שחררו את מוסרות הדמיון, תנו לתמונות לרוץ, תנו למילים לשגע אתכם, כי אף אחד לא מבטיח לנו כלום אז גם אנחנו לא מבטיחים כלום לאף אחד, כן? אבל ככה או ככה - יהיה סבבה. עליי!

דניגן 5

על אף שישן שנת ישרים ערבה, כשטלטולי הבית המתרחשים בכל שעה עגולה מרגיעים את עצביו, ומגע הפלדה הקרה של הרייפל הדו קני משכך את רעד הזקנים שלו, דניגן לא עצם עין כל אותו הלילה, וזאת כדי להיטיב לראות את החלומות הוורודים שפקדו אותו.

דְנִיגֵן

פנטזיה אמריקאית

5.

הוא חלם על נערים וורודי תלתלים שמשחקים בקלאס מול הפונדק שלו, ובילי בוי מסיע אותם עם השֶבי אל הפנימיה של מֶרי-בֶּת' הנזירה, שתכין אותם בלב הרחום שלה להשחלה במקהלת הנערים של פאדר פנסיל פעמיים בשבוע, ועוד חלם על קהל גדול בכל הגילים והצבעים ששמו מיסטר האנטר הגודש את הרחוב, ועל עשרות נערות גוגו ששמן מותק המפזזות על הבאר שבסלון.

הוא שטף פנים ויצא אל הרחוב, אבל במקום שמש יוקדת - כי זה בוקר והיא בקושי הספיקה לזרוח - היה לו את בילי בוי מעל הקרחת, שבדיוק יצא למרפסת בקומה העליונה כדי להתמתח לאחר ליל עבודה. דניגן דיבר מבלי להרים את הראש:

-          רד.

-          מה?

-          רד למטה, כלב, אני חייב לצרוח ולקלל כדי שתבין?

-          אוקיי אוקיי, בוס, כבר.

זה היה כל כך משונה ולא אופייני, שבילי לא התעכב ורץ למטה בתחתונים, שאיימו להתפקע בלחץ זקפת הבוקר.

-          אני רוצה אספת עם

-          איזה עם?

-          איזה עם - איזה עם. האזרחים, מה לא ברור? התושבים של העיר הזאת!

-          אוקיי אוקיי, כי יש כאלה פחות מעשרה, אתה יודע. ותשתה משהו, בוס, אתה ממש לא דומה לעצמך. טוב נו, אהה... הערב בסלון, מתאים?

רק עכשיו הואיל דניגן להרים את ראשו כדי להזעיף לבילי פנים ישר בפרצוף. הוא הודה לאל ששלח לו את הקיד הזה, שהוא מהיר תפיסה וחד מחשבה כמו תוף של רבולבר. בזמן האחרון, בכל פעם שבילי חלף בסביבה חש דניגן שמשהו בלב שלו מתעקם, וזה צובט ומדגדג בבת אחת, ומוציא לו את כל החשק לקלל. הוא ידע שבילי בוי עומד לעזוב ולקחת איתו את טרייסי-מותק, כי הם יצורים חיים ואין להם מה לחפש בעיר המתה שלו, וזה ישאיר אותו פה לבד, לדאוג, בגיל מאה, לחבורת החיגרים והפיסחים שנותרה בעיר אחרי שכל מי שיכל נטש אותה, כולל ראש העיר בעצמו, שקשר עם השריף לברוח עם כל קופת העיירה. עבור דניגן לעזוב אף פעם לא הייתה אופציה, ולא כי לא היו לו את האמצעים, להפך – בגלל שהיו לו. בזכות השנים הטובות ההן, כשהדרך הראשית אל הדרום עוד עברה ברחוב הראשי, והדיינר שלו, שבלילה הפך לסלון, גרף קופות דמיוניות, הוא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את הפונדק פתוח גם בימים הרעים, בשביל הכמה זקנים שנותרו מאחור, שיהיה להם מכולת, ודואר, ודיינר למי שכבר לא מבשל לבד, ובאר לפרוק בו ת'עצבים, גם כשהוא למעשה מפסיד. בקיצור, סיכם דני לעצמו, נתקעתי עם עיר מתה על הראש, איזה יופי.

בילי וטרייסי התרוצצו כל אותו היום כמו משוגעים. טרייסי שרטטה בכתב היד הילדותי שלה שלט: "אספת עם! הערב, בדיינר. השתתפות חובה!", ושכפלה אותו במכונת הזירוקס הנושנה שבסוכנות הדואר ומסרה את העותקים לבילי להפצה, ולאחר מיכן הפשילה את שמלתה וטחבה את שוליה לגומי התחתונים כשהיא חושפת זוג רגלי ברבי ורדרדות, וקרצפה את הדיינר מהמסד עד הטפחות, וכשסיימה ישבה לגזור קישוטי נייר, שיהיה חגיגי. ובילי עלה על הפורד, ונסע דבר ראשון אל הכנסייה לאסוף את פאדר פנסיל, שיש סברה שהוא מכיר את כל התושבים עוד מהימים שהיה משחיל את נערי המקהלה בקיטון שמאחורי הצלב באיבר העיפרון הדקיק שלו. יחד הם נסעו בדרכים המשובשות שבירכתי העיירה, פה מקישים על דלת שמתפוררת תחת ידיהם, שם מציצים דרך חלון שבור אל אפלולית הקבר שבפנים, בניסיון לאתר את אחרוני התושבים מבלי לדלג על אף גויה חיה. כשהגיעו אל בית המחסה של הנזירה מרי-בת' שבקצה המרוחק ביותר של הרחוב הנידח ביותר של העיר, יצאה אליהם הזקנה הגיבנת ונפלה לרגלי פאדר פנסיל ומלמלה בדמעות שליש תוך שהיא מנשקת את בהונותיו: "נגמרו הנערים, פאדר, אבל אתה יכול תמיד להשחיל אותי, בבקשה..."

בפרק הבא:

מה קרה באספת העם, ומהו בדיוק "רוק-און-דה-וואי קוקטייל"?

אל תפספסו!

בא הזמן.

זהו. הכל ארוז ואני ממתין למונית שתעקור אותי מפה. וזה כואב. ועצוב. כי אני לא רוצה ללכת. 

רוצה להשאר, ושיבוא החורף וירד השלג, ואני אסתובב בסאבווי בכל התחנות כל היום. רוצה להיות שייך למעמד העליון של הניו-יורקרים - בעל אופניים שגר בחדרון זעיר בברוקלין עם פרפרים בראש ובלי תוכניות לעתיד. רוצה לצלם כל פינת רחוב, כל גשר, כל תחנת מטרו, כל היפסטרית חולפת, מכל זווית אפשרית. ולבקר בכל המוזיאונים והגלריות.

רוצה לסיים את היום שלי, כל יום, בלייט-נייט שו בסטנד-אפ קומדי, ששם לומדים אנגלית. וכתיבה ופוליטיקה והומור. ואת החיים עצמם וים של רעיונות מבריקים שיישכחו עד הבוקר. אני רוצה פיצה פפרוני מהפיצרייה הסמוכה לחדרי, וקפוצ'ינו וקרואסון מהקפה שממול. ומרק בציינה טאון, וצוריסו ב- 4 אבניו.

אני רוצה להתנדב כעוזר צלם שלישי בסרט סטודנטים, כעוזר לעוצרת של תערוכת צילום, כעוזר במאי באוף ברודווי, והכי אני רוצה לרדת לחקר שלד הפלדה של האמפייר סטייט בילדינג, להתפלח אל מיחוץ לנתיב התיירים בבניין, לעלות במעלית השירות החורקת שבירכתיים, לרדת למרתפי המרתפים.

אני רוצה לעמוד בפינת היוניון סקוור ולהביט בהמוני האדם, ולדעת בלב שאני, רק אני מכולם, הגעתי לכאן בכוח השרירים שלי ובכוח הרצון שלי בלבד. לא בטיסה, לא בהפלגה, לא ברכבת, לא במכונית, בלי קיצורים או דילוגים, בלי רכב מלווה, בלי תמיכה טכנית ואפילו בלי מסלול מסומן. 8000 קילומטר, 133 יום, עם אופניים של ארבעים קילו וריאות דפוקות. לא רוצה כבוד, לא תואר, לא מדליה. רק לדעת בלב שאין עוד אחד כמוני בכל היוניון סקוור, ואולי בכל מנהטן.

אני כבר מתגעגע לניו יורק שהיא לא עיר אמריקאית אלא עיר עולמית, וכבר מזמן שאני מתגעגע לתל אביב. איך קוראים לזה - "רגשות מעורבים"? חה, ביטוי חלש ושטחי. אם הייתי בן שש הייתי צורח עד השמיים, רוקע ברגליים, מפיל את עצמי לריצפה ובועט בנהג מונית.

אבל אני עומד בשקט, כבר נופל מהרגליים אבל לא מסוגל לשבת, ומחכה שתגיע השעה.

תמונה ניו יורקית

אני יושב במסעדה סינית קטנה בצ'יינה טאון. כבר מזמן סיימתי את המנה שלי, אבל אני לא קם.מאחורי הדלפק שבפינת המסעדה הסמוכה לרחוב סינית קטנה ודברנית, שמתווכחת עם המלצר מעל ראשי הסועדים בסינית עסיסית ובקולי קולות. לפניה קופה רושמת ישנה ומצלצלת, והיא מציצה בפניהם של הלקוחות המשלמים, ועל פי הפנים בוחרת תופין קטן או גדול מהמדף שמאחוריה ומטיחה אותו על הדלפק יחד עם הקבלה בלי להפסיק לדבר. המלצר, דמות נוגה ומיוסרת, כבר מזמן סיים את טיעוניו אך לא נמלט ממנה, ולא חשוב לאן יפנה. מידי פעם הוא מנסה להסות אותה בשוש שורקני למען הלקוחות, אך היא רק מגבירה טונציה. בפינה הנגדית הפונה לרחוב הקצב, זקן דק ונשוא פנים, וסביבו תלויים על ווים תרנגולות ברווזים וחזירונים צלויים, והוא, גרזן גדול בידו, קוצץ ומקצה במרץ, פולה ומפלה, ועבודתו לא מסתיימת לעולם (גם הצלויים על הווים אף פעם לא נגמרים). אף שגבו לקהל, ברור שהוא הדמות הראשית והאב המייסד.

בירכתי המסעדה, בפינה הסמוכה לדלת השירותים יושב סיני נמוך ושמן וסופר כסף. הוא דולה שטרות בתפזורת מתוך קופסאות עץ שמונחות לרגליו, ממיין, מסדר וסופר בעסק גדול ברגליים פשוקות ובמילמולים קולניים, וגם עבודתו שלו לעולם לא מסתיימת, וקופסאות העץ אף פעם לא חסרות. מעת לעת הוא משחיל מילה או גיחוך לדיבורה של הקופאית, שגורמת לה לנפנף לעברו בזלזול מודגש, ולהגביר את קולה אף יותר.
בתווך, בלי פינה משלו, מתרוצץ השמש, דמות נבוכה וכנועה, תמיד בתנועה, פה מפנה צלחת, שם מעביר סמרטוט, וככול שקולה של הקופאית גובר קומתו שחה.
הלקוחות הסועדים, שמלבדי כולם סינים, חלקם בחליפות חלקם בבלויי סחבות, רוכנים על צלחתם במצמוצים ושליקות קולניות, נאנחים אנחות רווחה ונחת, שמריצות את השמש עם הסחבה ואת המלצר עם תוספת התה.

סמוך לחזית המסעדה פתח איוורור גדול של מנהרת הסאבווי שמתחת, ומידי דקה וחצי עולה ממנו נהמה עמומה מלווה במשב חם ומצחין, והמסעדה כולה רוטטת ומקרקשת.
כבר מילאו לי תה שלוש פעמים ועדיין לא עולה בדעתי לקום. המלצר מחייך אלי, השמש שב ומנגב לי, הכספר כבר קרץ לי, ואפילו הקופאית שלחה משפט סיני מסולסל עם חיוך זוהר ישירות אלי. לאן יש לי למהר?

וויליאמסבורג, ברוקלין

אז ככה: חציתי את העיר בפעם האחרונה עם ציוד מלא מדירתה של דנה בג'רסי אל החדר שאמור היה לחכות לי בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין. את פניי קיבלו פדי ואדהם, כן, בני דודינו החביבים, ואיתם אני גר.

בבוקר החלטתי להשיל מעלי את בגדי המסע הבלויים והמסריחים ולהתחבר לגרוב, ונסעתי בתחבורה ציבורית לצ'לסי גרדנס לקניות. לקח שעתיים וחצי להגיע לשם עם חילופי הקווים בסאבוויי, וחזרתי רק בלילה, אבל כבר מתמצא בכל ה 'צ'יינג'יג קונקשנס'. העיר תוקפת חזק בכל החושים וכל כך חריפה לי, עד שאני משתדל לקחת אותה לאט.

קיבלתי מכם מאות תגובות ברכות ואיחולים בכל ערוצי הסמארטפון, ויותר משלושים המלצות מה כדאי לעשות בניו יורק, וגם כמה הצעות לפגישות של חברים שבדיוק גם כאן. תודה לכולכם ולכל אחד ואחת בנפרד. אתם פשוט נפלאים.

אפגוש את כולם, ובחרתי כמה מההמלצות שחזרו על עצמן מכמה ממליצים לביצוע.

והינה קמתי היום, לבשתי את בגדי החדשים, הצצתי במראה ונדהמתי! ממש כמו זיקית, הסייקליסט המאובק נגוז ובמקומו הופיע ניויורקר טיפוסי (קצת מלוקק אולי), וסימן לי שאני מתחיל להתחבר...

ואז צץ לי גיל, ידיד מדאון טאון תל אביב, וקבענו לבוקר בברוקלין. זה היה תענוג של בוקר שנמשך כמעט עד הערב, צעדנו קילומטרים ודיברנו ודיברנו, על אמריקה ואמריקאים, ישראל וישראלים, ועוד נושאים מהקומה שמעל רומו של עולם... וזה היה לי כל כך טוב, ששוב אמרתי לעצמי ג'יזס, מאיפה כל המזל הטוב הזה נופל עלי?

אז מה אני אומר על ניו יורק? רגע, תנו לי שנייה להכנס לווייב...

פוטוגרפר: גיל קדרון

דיירקטור: גיל קדרון

סנאפ שוט: גיל קדרון

סטייליסט: גיל קדרון

גם זה בברוקלין

עוד פוטוגרפר

גילקיד

תחנה סופית - ניו יורק סיטי!

כן חברים, קינחתי את הזיעה, הסרתי את הכפפות (ומחיתי דמעה קטנה שגלשה לה), וגם השמש יצאה לכבודי והאירה לי את קו האופק המפורסם בתבל סוף הדרך. מה עושים עכשיו? בחודשים האחרונים הפכתי למומחה אדיר בלמצוא דרכים, לינות, ארוחות, לתכנן כוחות, להעריך מרחקים, גבהים, מזג אוויר, ופתאום ברגע אחד כל זה הפך ללא רלוונטי כשלג דאשתקד...

יום הרכיבה האחרון היה קשה. ככל שהתקרבתי לעיר הכבישים נהיו עמוסים, מרובי נתיבים ותזזיתיים, ושוב ושוב נקלעתי למחלפים ענקיים, רב מפלסיים, שהכריחו אותי להסתובב שעות סביב עצמי רק כדי לעבור אל צידם האחר, ולא פעם נאלצתי לחזור על עקבותיי כדי לעלות על הנתיב הנכון.

לבסוף הגעתי לביתה של דנה, שהיא בת דודה של אישתו של חבר ומארחת אדירה, וזה היה בדיוק בערב ראש השנה, ונפלתי, אני והמזל שלי, ישר לארוחת החג שהייתה מקסימה מעין כמוה, וישבנו וכטוב ליבנו ביין סיפרנו את אגדת טראנס אמריקה והכברנו פרטים ורקמנו מעשיות עד אחר חצות...

הבוקר יצאתי על אופניים עירומים לסיבוב היכרות במנהטן וכדי למצוא תמונת סיום הולמת, ונתתי לכידון להוביל לאן שבא לו ולמצלמה לצלם מה שבראש שלה, בעוד אני מנסה לעכל... 5000 מייל, 8000 ק"מ... לא נתפס. מראות מבזיקים בזכרוני בערבוביה: עץ בודד באופק, שדה תירס שאין לו קצה, שלט "מוטל" בצד בדרך, וגם תחשות צפות לי: מיטה לא נוחה בחדר מאובק, אבנים בנעליים, טעם של בוריטו מעופש, ואלה נמזגים בסצנות הרחוב הניו יורקי המוכר מאלף סרטים וצילומים וטעם של חומוס תפל במהדורה אמריקאית.

מחר אעבור לחדר חמוד עם חצר פרטית בברוקלין, ששכרתי ב airbnb לעשרת הימים הבאים, ואז נראה מה זה בעצם 'ניו יורק', ז'תומרת בפועל. כלומר למעשה. יענו תכלס בשטח.