בא הזמן.

זהו. הכל ארוז ואני ממתין למונית שתעקור אותי מפה. וזה כואב. ועצוב. כי אני לא רוצה ללכת. 

רוצה להשאר, ושיבוא החורף וירד השלג, ואני אסתובב בסאבווי בכל התחנות כל היום. רוצה להיות שייך למעמד העליון של הניו-יורקרים - בעל אופניים שגר בחדרון זעיר בברוקלין עם פרפרים בראש ובלי תוכניות לעתיד. רוצה לצלם כל פינת רחוב, כל גשר, כל תחנת מטרו, כל היפסטרית חולפת, מכל זווית אפשרית. ולבקר בכל המוזיאונים והגלריות.

רוצה לסיים את היום שלי, כל יום, בלייט-נייט שו בסטנד-אפ קומדי, ששם לומדים אנגלית. וכתיבה ופוליטיקה והומור. ואת החיים עצמם וים של רעיונות מבריקים שיישכחו עד הבוקר. אני רוצה פיצה פפרוני מהפיצרייה הסמוכה לחדרי, וקפוצ'ינו וקרואסון מהקפה שממול. ומרק בציינה טאון, וצוריסו ב- 4 אבניו.

אני רוצה להתנדב כעוזר צלם שלישי בסרט סטודנטים, כעוזר לעוצרת של תערוכת צילום, כעוזר במאי באוף ברודווי, והכי אני רוצה לרדת לחקר שלד הפלדה של האמפייר סטייט בילדינג, להתפלח אל מיחוץ לנתיב התיירים בבניין, לעלות במעלית השירות החורקת שבירכתיים, לרדת למרתפי המרתפים.

אני רוצה לעמוד בפינת היוניון סקוור ולהביט בהמוני האדם, ולדעת בלב שאני, רק אני מכולם, הגעתי לכאן בכוח השרירים שלי ובכוח הרצון שלי בלבד. לא בטיסה, לא בהפלגה, לא ברכבת, לא במכונית, בלי קיצורים או דילוגים, בלי רכב מלווה, בלי תמיכה טכנית ואפילו בלי מסלול מסומן. 8000 קילומטר, 133 יום, עם אופניים של ארבעים קילו וריאות דפוקות. לא רוצה כבוד, לא תואר, לא מדליה. רק לדעת בלב שאין עוד אחד כמוני בכל היוניון סקוור, ואולי בכל מנהטן.

אני כבר מתגעגע לניו יורק שהיא לא עיר אמריקאית אלא עיר עולמית, וכבר מזמן שאני מתגעגע לתל אביב. איך קוראים לזה - "רגשות מעורבים"? חה, ביטוי חלש ושטחי. אם הייתי בן שש הייתי צורח עד השמיים, רוקע ברגליים, מפיל את עצמי לריצפה ובועט בנהג מונית.

אבל אני עומד בשקט, כבר נופל מהרגליים אבל לא מסוגל לשבת, ומחכה שתגיע השעה.