מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שישי, 14 באוקטובר 2016

בא הזמן.

זהו. הכל ארוז ואני ממתין למונית שתעקור אותי מפה. וזה כואב. ועצוב. כי אני לא רוצה ללכת. 

רוצה להשאר, ושיבוא החורף וירד השלג, ואני אסתובב בסאבווי בכל התחנות כל היום. רוצה להיות שייך למעמד העליון של הניו-יורקרים - בעל אופניים שגר בחדרון זעיר בברוקלין עם פרפרים בראש ובלי תוכניות לעתיד. רוצה לצלם כל פינת רחוב, כל גשר, כל תחנת מטרו, כל היפסטרית חולפת, מכל זווית אפשרית. ולבקר בכל המוזיאונים והגלריות.

רוצה לסיים את היום שלי, כל יום, בלייט-נייט שו בסטנד-אפ קומדי, ששם לומדים אנגלית. וכתיבה ופוליטיקה והומור. ואת החיים עצמם וים של רעיונות מבריקים שיישכחו עד הבוקר. אני רוצה פיצה פפרוני מהפיצרייה הסמוכה לחדרי, וקפוצ'ינו וקרואסון מהקפה שממול. ומרק בציינה טאון, וצוריסו ב- 4 אבניו.

אני רוצה להתנדב כעוזר צלם שלישי בסרט סטודנטים, כעוזר לעוצרת של תערוכת צילום, כעוזר במאי באוף ברודווי, והכי אני רוצה לרדת לחקר שלד הפלדה של האמפייר סטייט בילדינג, להתפלח אל מיחוץ לנתיב התיירים בבניין, לעלות במעלית השירות החורקת שבירכתיים, לרדת למרתפי המרתפים.

אני רוצה לעמוד בפינת היוניון סקוור ולהביט בהמוני האדם, ולדעת בלב שאני, רק אני מכולם, הגעתי לכאן בכוח השרירים שלי ובכוח הרצון שלי בלבד. לא בטיסה, לא בהפלגה, לא ברכבת, לא במכונית, בלי קיצורים או דילוגים, בלי רכב מלווה, בלי תמיכה טכנית ואפילו בלי מסלול מסומן. 8000 קילומטר, 133 יום, עם אופניים של ארבעים קילו וריאות דפוקות. לא רוצה כבוד, לא תואר, לא מדליה. רק לדעת בלב שאין עוד אחד כמוני בכל היוניון סקוור, ואולי בכל מנהטן.

אני כבר מתגעגע לניו יורק שהיא לא עיר אמריקאית אלא עיר עולמית, וכבר מזמן שאני מתגעגע לתל אביב. איך קוראים לזה - "רגשות מעורבים"? חה, ביטוי חלש ושטחי. אם הייתי בן שש הייתי צורח עד השמיים, רוקע ברגליים, מפיל את עצמי לריצפה ובועט בנהג מונית.

אבל אני עומד בשקט, כבר נופל מהרגליים אבל לא מסוגל לשבת, ומחכה שתגיע השעה.







5 תגובות:

  1. קובי הגדדול! כמה מדהים המסע הזה שלך! כל מילה שאכתוב מחווירה לנוכח עוצמת החוויה שעברת והעברת לנו באין סוף כישרון! ומה יותר מתאים לך מהשיר הנצחי הזה, עם המשפט האלמותי:
    "!If I can make it there, I'll make it anywhere"
    https://www.youtube.com/watch?v=btFfXgUdIzY

    השבמחק
  2. ומה אני אגיד? 8000 ק"מ אני רוכב לידך כאן מהמחשב במשרד, רוצה לחשוב שבכל המשרד אין עוד אחד כמוני, אולי בכל הבניין ובכלל ברחוב המוסכים הזה כאן במרכז/דרום תל אביב. באף מוסך פה ליד אין איזה פועל שיושב כבר כמה חודשים ופותח נירגש כל מייל של חמוש באופניים ומחכה לראות איזה מיפגשים מיוחדים היו לקובי אתמול.
    מאז שניתקלתי בפרסום שלך לפני היציאה באחת מקבוצות הפייסבוק ידעתי שאת הכתיבה שלך ארצה לקרוא וחר ההרפתקאות לעקוב. מודה, לא עשיתי את זה כל הזמן, אבל קראתי את רוב רוב הפוסטים שלך כנראה והנה "הגענו" לסוף המסע. אז ככותב בלוג בעצמי חטאתי בזה שלא הישארתי הערות, ה"לחם" של כל כותב והפידבק הכי חשוב ומרגש שיש, לקורא ולדעת שקוראים כאן, אבל אני מכפר קצת בזה שכותב לך בסוף המסע, מברך אותך על יצירת האפוס המופלא הזה...ואולי יום אחד אזמין אותך לבירה כאן בתל אביב הקטנה והדלוחה ואשאל אותך עוד כמה שאלות ואשמע עוד כמה פנינים.

    תודה ונסיעה טובה.
    אריה

    השבמחק