תחנה סופית - ניו יורק סיטי!

כן חברים, קינחתי את הזיעה, הסרתי את הכפפות (ומחיתי דמעה קטנה שגלשה לה), וגם השמש יצאה לכבודי והאירה לי את קו האופק המפורסם בתבל סוף הדרך. מה עושים עכשיו? בחודשים האחרונים הפכתי למומחה אדיר בלמצוא דרכים, לינות, ארוחות, לתכנן כוחות, להעריך מרחקים, גבהים, מזג אוויר, ופתאום ברגע אחד כל זה הפך ללא רלוונטי כשלג דאשתקד...

יום הרכיבה האחרון היה קשה. ככל שהתקרבתי לעיר הכבישים נהיו עמוסים, מרובי נתיבים ותזזיתיים, ושוב ושוב נקלעתי למחלפים ענקיים, רב מפלסיים, שהכריחו אותי להסתובב שעות סביב עצמי רק כדי לעבור אל צידם האחר, ולא פעם נאלצתי לחזור על עקבותיי כדי לעלות על הנתיב הנכון.

לבסוף הגעתי לביתה של דנה, שהיא בת דודה של אישתו של חבר ומארחת אדירה, וזה היה בדיוק בערב ראש השנה, ונפלתי, אני והמזל שלי, ישר לארוחת החג שהייתה מקסימה מעין כמוה, וישבנו וכטוב ליבנו ביין סיפרנו את אגדת טראנס אמריקה והכברנו פרטים ורקמנו מעשיות עד אחר חצות...

הבוקר יצאתי על אופניים עירומים לסיבוב היכרות במנהטן וכדי למצוא תמונת סיום הולמת, ונתתי לכידון להוביל לאן שבא לו ולמצלמה לצלם מה שבראש שלה, בעוד אני מנסה לעכל... 5000 מייל, 8000 ק"מ... לא נתפס. מראות מבזיקים בזכרוני בערבוביה: עץ בודד באופק, שדה תירס שאין לו קצה, שלט "מוטל" בצד בדרך, וגם תחשות צפות לי: מיטה לא נוחה בחדר מאובק, אבנים בנעליים, טעם של בוריטו מעופש, ואלה נמזגים בסצנות הרחוב הניו יורקי המוכר מאלף סרטים וצילומים וטעם של חומוס תפל במהדורה אמריקאית.

מחר אעבור לחדר חמוד עם חצר פרטית בברוקלין, ששכרתי ב airbnb לעשרת הימים הבאים, ואז נראה מה זה בעצם 'ניו יורק', ז'תומרת בפועל. כלומר למעשה. יענו תכלס בשטח.